סוכה, פרק ג', משנה י"ד. במשנה זו מובאת דעתו של רבי יוסי בדין מי שהוציא את הלולב לרשות הרבים ביום טוב הראשון של חג הסוכות שחל בשבת.
לשון המשנה:
"רבי יוסי אומר: יום טוב הראשון של החג שחל להיות בשבת, ושכח והוציא את הלולב לרשות הרבים - פטור, מפני שהוציאו ברשות".
כפי שהזכרנו במשנה הקודמת, בימי המשנה היה אדם נוטל לולב אף בשבת, כאשר חל בה יום טוב הראשון. אולם אין הוא רשאי לטלטל את הלולב ברשות הרבים, שהיא רשות ציבורית, וטלטול זה הוא עבירה על השבת. המשנה עוסקת אפוא במי ששכח והוציא את לולבו לרשות הרבים ביום הראשון.
קובע רבי יוסי: "פטור" - אין הוא נושא באחריות על חילול השבת. אף שעשה זאת בשוגג, ובדרך כלל חייב אדם במצב כזה להביא קרבן חטאת כדי לכפר על מעשהו, כאן פטור הוא מן הקרבן. והטעם: "מפני שהוציאו ברשות".
מהו "ברשות"?
לכאורה, ודאי שאין כאן היתר לעשות כן. מבארת הגמרא שרבי יוסי סובר: העוסק במצווה וטרוד בדעתו בעשייתה, ומחמת טרדה זו בא לידי איסור - אינו צריך להביא קרבן חטאת על שחילל את השבת.
סייג לדין זה:
הגמרא מבהירה כי פטור זה נאמר רק כל עוד לא קיים את המצווה. משקיים אותה, הרי הוא כשאר כל אדם, שכן שוב אינו טרוד במצווה שכבר קיימה.
מקשה הגמרא: כיצד ייתכן שעדיין לא קיים את המצווה? הרי בעצם הגבהת הלולב בשעה שהוציאו לרשות הרבים כבר יצא ידי חובתו.
מתרצת הגמרא: מדובר במי שהגביה את הלולב והוציאו לרשות הרבים כשהוא אוחזו הפוך. ההלכה היא שיש לאחוז את ארבעת המינים זקופים, כדרך גדילתם על העצים, ולפיכך בשעת ההוצאה עדיין לא קיים את המצווה, אלא רק לאחר שיצא ונשאו ברשות הרבים יכול הוא לקיימה.
לסיכום: לדעת רבי יוסי, מאחר שהיה עוסק במצווה וטרוד בה, אף שחילל שבת בשוגג אין הוא צריך להביא קרבן על חילול השבת, מפני שטרדת המצווה היא שהביאה אותו לכך.