סוכה, פרק ג', משנה י"ב. המשנה פותחת: "בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה, ובמדינה יום אחד" - בזמן שבית המקדש היה קיים, ניטלו הלולב ושאר המינים בבית המקדש בכל שבעת ימי הסוכות, ואילו מחוץ למקדש ניטלו יום אחד בלבד.
מקור החילוק בין המקדש למדינה:
בתורה נאמר: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפות תמרים, וענף עץ עבות וערבי נחל" - חובת הנטילה נאמרה ביום הראשון של סוכות בלבד. ואילו ביחס למקדש נאמר: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים", והבנת הפסוק היא שהשמחה בארבעת המינים "לפני ה' אלוקיך" מכוונת לבית המקדש. שם, אפוא, דין תורה הוא שהלולב יינטל שבעה ימים.
תקנת רבן יוחנן בן זכאי בלולב:
המשנה ממשיכה: "משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש" - אף מחוץ לבית המקדש ניטל הלולב בכל שבעת ימי החג, כפי שאנו נוהגים כיום, כזכר למצווה כפי שהייתה במקורה בבית המקדש.
תקנה נוספת: יום הנף:
המשנה חותמת בהלכה שאינה מענייננו ואף אינה קשורה לבית המקדש, אך אף היא מתקנותיו של רבן יוחנן בן זכאי: "ושיהא יום הנף כולו אסור" - יום הנפת העומר, ט"ז בניסן, יהיה אסור בכל היום כולו.
מה נאסר בו? הבאת העומר היא המתירה את התבואה החדשה באכילה. קודם הקרבת העומר אין אוכלים מן החדש, ורק משהוקרב העומר בט"ז בניסן - באותה שעה עצמה - הותרה התבואה החדשה.
אולם, כפי שמבארת הגמרא, יש פסוק המורה שעצם כניסתו של אותו יום מתירה. הבנה זו אינה יכולה להתייחס לזמן שבית המקדש קיים, שכן אז ההיתר תלוי בהקרבת קרבן העומר; על כרחך שהפסוק עוסק בזמן שאין בית המקדש. נמצא שמן התורה, בזמן שאין מקדש ואין קרבן להקריב, התבואה החדשה מותרת כבר מתחילת יום ט"ז בניסן.
ואף על פי כן גזר רבן יוחנן בן זכאי שיהא כל היום אסור אף בזמן שאין בית המקדש. טעם התקנה: שמא ייבנה בית המקדש באותו יום עצמו, ולא ישימו הבריות ליבם לכך, אלא יניחו שהם מותרים באכילה מתחילת היום, בלא להבין שמשנבנה המקדש עליהם להמתין להבאת העומר. משום כך נקבע שיום ט"ז בניסן אסור לעולם בכל היום כולו באכילת התבואה החדשה, עד צאתו של אותו יום.