סוכה, פרק ג', משנה י'. משנה זו עוסקת באדם שאינו יודע לקרוא עברית ואינו יכול לומר את ההלל בעצמו, ובשאלה כיצד יצא ידי חובתו.
מי שאינו יודע לקרוא, ומי מקרא לפניו:
אדם שאינו יודע לקרוא עברית ומבקש לומר הלל - יש מי שיקרא לפניו, וזוהי לשון המשנה "מקרין אותו", כלומר קוראים לפניו. המשנה מונה שלושה:
עבדו.
אשתו.
קטן - שטרם הגיע לגיל בר מצווה.
כל אלו אינם מחויבים בקריאת ההלל, ומשום כך אין ביכולתם להוציאו ידי חובה. אין הם יכולים לכוון עבורו ולהפעיל את הכלל של 'שומע כעונה' - שבו אדם מקשיב לאדם אחר המחויב במצווה, ונחשב הדבר כאילו אמר זאת בעצמו. כלל זה אינו פועל אצלם, שכן הם עצמם אינם מחויבים במצוות הלל.
לפיכך קובעת המשנה שעליו לחזור אחריהם על כל מה שהם אומרים. הם מדריכים אותו לומר את הנוסח הנכון, אך הוא המבטא את המילים בעצמו, ובכך הוא מקיים את המצווה בעצמו. אין הם מסייעים לו לקיים את המצווה באופן ישיר, אלא רק בכך שהם מובילים אותו ומעניקים לו את המילים הנכונות לומר.
עם זאת מעירה כאן המשנה, "תבוא עליו קללה" - על שמעולם לא טרח לחנך את עצמו וללמוד כיצד לקרוא עברית, דבר שהיה מוטל עליו לעשות.
כאשר גדול המחויב בהלל קורא לפניו:
במקרה זה אין הוא נדרש לומר בעצמו כל מילה ומילה של ההלל, אלא די בכך שיענה לאחר כל פסקה ויאמר "הללויה". תגובה זו מקבילה לאמירת "אמן" שלאחר ברכה: בהלל, התגובה המקבילה היא אמירת "הללויה". בכך הוא משתתף ומגלה את רצונו שאותן מילים ייחשבו כאילו אמרן בעצמו, ויוצא ידי חובת מצוות הלל בקריאתו של האחר.
לסיכום: מי שאינו יודע לקרוא ומקרין לפניו עבדו, אשתו או קטן - שאינם מחויבים במצווה ואינם יכולים להוציאו מדין 'שומע כעונה' - חייב לחזור אחריהם מילה במילה, ותבוא עליו קללה על שלא למד לקרוא. אך אם גדול המחויב בהלל מקרא לפניו, די לו בעניית "הללויה" אחר כל פסקה, והרי הוא יוצא ידי חובתו בקריאתו של האחר.