סוכה פרק ג' משנה ט'. המשנה שלפנינו עוסקת בנענועי הלולב: היכן, ובאיזה שלב באמירת ההלל, נעשו הנענועים.
היכן היו מנענעים:
"הודו לה'" - שבתחילת הקאפיטל, פרק קי"ח.
"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" - שבסופו של אותו פרק.
"אנא ה' הושיעה נא" - שאין זה מנהגנו.
זוהי דעת בית הלל.
עדותו של רבי עקיבא:
רבי עקיבא מעיד: הייתי מסתכל ברבן גמליאל וברבי יהושע בשעת התפילה, שכל העם היו מנענעים את לולביהם, ואילו הם - רבן גמליאל ורבי יהושע - לא נענעו אלא ב"אנא" בלבד.
במה נחלקו המפרשים בביאור עדות זו?
יש המפרשים כפשוטו: שלא נענעו אלא ב"אנא", ואף לא ב"הודו לה' כי טוב".
ויש המפרשים שאין הדבר בא אלא להורות שסברו כבית הלל ולא כבית שמאי, כלומר שלא נענעו ב"אנא" מסוים זה, אך בוודאי נענעו ב"הודו לה'".
הבא מן הדרך:
מי שהיה בדרך ולא היה לולב בידו ליטול בשעת תפילתו, כשהוא מגיע לביתו נוטלו אז, אף על פי שכבר אמר הלל ואין זה עוד בתוך ההלל. לא הייתה לו ההזדמנות בשעתה, ומכל מקום ייטול.
וההוראה כאן: אפילו אם הוא יושב באמצע סעודתו אל שולחנו ואוכל, אין הוא צריך להפסיק את סעודתו כדי ליטול לולב ואתרוג. לא הייתה לו הזדמנות ליטול בבוקר - נוטל אחר הצהריים, שכן כל היום כשר למצוות לולב.
לסיכום: במשנה זו למדנו היכן נעשים נענועי הלולב בהלל לדעת בית הלל, את עדות רבי עקיבא על רבן גמליאל ורבי יהושע ואת שני הפירושים בה, ואת דין הבא מן הדרך - שנוטל לולב בביתו אף לאחר ההלל, ואינו מפסיק סעודתו לשם כך, שהרי כל היום כולו כשר למצוות לולב.