סוכה פרק ג', משנה ח'. הנושא המרכזי שבו נחלקו התנאים במשנה זו סובב סביב שאלה אחת: האם קיימת חובה לאגוד את הלולב יחד עם שאר המינים, אם לאו. לשאלה זו נפקא מינה להלכה, כפי שנראה בלשון המשנה.
שיטת רבי יהודה:
"אין אוגדין את הלולב אלא במינו" - אין לאגוד את הלולב אלא בדבר הנמנה עם מינו של הלולב ושאר המינים. למעשה נוהגים לאגדו בעלי הלולב עצמם, שמהם עושים טבעות ורצועות הקושרות את המינים יחד; אך אין לאגדו במין אחר, כגון ברצועת זהב. דברים אלו נאמרו כאן בשם רבי יהודה.
טעמו של רבי יהודה:
רבי יהודה סובר כי חובה לאגוד את הלולב, ומשום כך האגד עצמו הוא חלק מן המצווה. לפיכך, האוגד בדבר שאינו אחד מארבעת המינים מוסיף בכך מין חמישי, ועלול לעבור על "בל תוסיף". התורה ציוותה להביא ארבעה מינים - ארבעה ולא חמישה; והמביא סוג נוסף, לשיטת רבי יהודה שהאגד חובה גמורה, מוסיף על המצווה.
שיטת רבי מאיר:
"רבי מאיר אומר: אפילו במשיחה" - לדעתו ניתן לאגוד את הלולב אף בחבל, ואף במין אחר, משום שהוא סובר "לולב אין צריך אגד": אין חובה גמורה שיהיו המינים קשורים יחד. האגד אינו אלא אביזר בעלמא, ואינו נחשב לחלק ממעשה המצווה עצמה.
ראיית רבי מאיר מן המעשה:
רבי מאיר מבקש להוכיח את דבריו ממעשה שהיה: "מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות של זהב" - אנשי ירושלים היו קושרים את לולביהם בפתילי זהב, הרי שניתן לאגוד אף במין אחר.
תשובת חכמים:
"אמרו לו: במינו היו אוגדין אותו מלמטה" - אין ראיה מאותו מעשה, שכן למעשה היו אוגדים את הלולב מלמטה במינו, בקשרי הלולב, ובאגד זה קיימו את המצווה. אין כאן, אפוא, תוספת מין. הזהב שהיה למעלה לא היה חלק מן המצווה כלל, ולא נתכוונו לקיים בו את המצווה, אלא לנוי בלבד - ונוי מותר. נמצא שחכמים חלקו על רבי מאיר בעצם עובדות המעשה.
לסיכום: במשנה זו נחלקו התנאים בשאלה אם הלולב צריך אגד. לדעת רבי יהודה האגד הוא חלק מן המצווה, ולפיכך אין אוגדין אלא במינו, שאם לאו הרי הוא מוסיף מין חמישי ועובר על "בל תוסיף"; ולדעת רבי מאיר אין הלולב צריך אגד, ואין האגד אלא אביזר, ולכן מותר לאגדו אפילו במשיחה. רבי מאיר הביא ראיה ממנהג אנשי ירושלים שאגדו לולביהם בגימוניות של זהב, וחכמים דחו את ראייתו: במינו היו אוגדין אותו מלמטה, והזהב לא בא אלא לנוי.