סוכה, פרק ד', משנה ח'. משנה זו חוזרת ומתייחסת אל המשנה הראשונה שבפרק, שמנתה את הדברים השונים ואת מספר הימים שבהם הם נוהגים במהלך חג הסוכות. נאמר שם: "ההלל והשמחה שמונה" - אמירת ההלל והשמחה, שהיא אכילת בשר הקרבנות, נוהגות כל שמונת הימים.
"ההלל והשמחה שמונה" - כיצד?
משנתנו חוזרת על אותו ביטוי ושואלת: כיצד היה הדבר נעשה? ומשיבה: "מלמד שחייב אדם בהלל ובשמחה ובכבוד יום טוב האחרון של חג כשאר כל ימות החג". כלומר, ביום טוב האחרון של החג - הוא שמיני עצרת - חייב אדם:
בהלל - אמירת ההלל.
בשמחה - אכילת בשר הקרבנות, כאמור.
ובכבוד יום טוב - כיבודו הכללי של יום טוב האחרון של החג, בדיוק כשאר ימות הסוכות שבהם נוהגות מצוות אלו.
"סוכה שבעה" - כיצד?
כעת פונה המשנה לפרט נוסף מן המשנה הראשונה שבפרק: "סוכה שבעה" - מצוות הסוכה נוהגת שבעה ימים בלבד. כיצד? "גמר מלאכול - לא יתיר סוכתו, אבל מוריד את הכלים מן המנחה ולמעלה, מפני כבוד יום טוב האחרון של חג".
ביאור הדברים: משסיים אדם את סעודת היום בהושענא רבה, היום האחרון של סוכות, אין הוא רשאי להתיר את סוכתו ולהתחיל בפירוקה. אולם את הכלים - כלי יום טוב הנאים - מוריד הוא מן הסוכה "מן המנחה ולמעלה", היינו לאחר מנחה קטנה, תשע שעות ומחצה של היום. וטעם הדבר: מפני כבוד יום טוב האחרון של חג. (המנהג הרווח היה שהסוכות היו בנויות על הגגות, שהיו שטוחים, ומכאן הלשון "מוריד".)
במילים אחרות: הכלים הנאים שנשמרו בסוכה כל ימי החג עוברים אל תוך הבית, שם עתיד אדם לאכול בשמיני עצרת. מדובר בשמיני עצרת בארץ ישראל, שבו אין אוכלים בסוכה. לפיכך, לקראת סופו של הושענא רבה מתחיל אדם לצאת מן הסוכה שבה דר, ולעבור אל תוך ביתו לכבוד שמיני עצרת.
לסיכום: משנה זו מבארת שני פרטים מן המשנה הראשונה שבפרק: "ההלל והשמחה שמונה" - שאף ביום טוב האחרון, שמיני עצרת, חייב אדם בהלל, בשמחה ובכבוד יום טוב ככל ימות החג; ו"סוכה שבעה" - שלאחר סעודת הושענא רבה אין מתירים את הסוכה, אך מורידים ממנה את הכלים מן המנחה ולמעלה, כהכנה למעבר אל הבית, מפני כבוד יום טוב האחרון של חג.