סוכה, פרק ד', משנה ז'. המשנה ממשיכה את העניין שעסקנו בו במשניות הקודמות - סדר העבודה בבית המקדש ביום הושענא רבה, היום האחרון של חג הסוכות שלפני שמיני עצרת.
לשון המשנה: "מיד התינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגן". בביאור הדברים נאמרו שני אופנים:
הפירוש הראשון - "מיד" כפשוטו:
לאחר שסיימו את הקפת המזבח שבע פעמים (ולדעה אחת - בכפות התמרים), מיד עם היפרדם מן המזבח היו התינוקות מתירים את לולביהם מן האגד הקושר אותם יחד, ואוכלים את אתרוגיהם. אך המבוגרים לא אכלו את האתרוג במשך כל היום, מפני שהוקצה למצווה, ומשהוקצה למצווה הריהו מוקצה כל היום ואין להשתמש בו.
הפירוש השני - "מיד" מלשון ידיים:
יש המבארים כי אין הכוונה ל"מיד" במובן של תכיפות הזמן, אלא שמידי התינוקות היו המבוגרים שומטים את הלולבים ואוכלים את אתרוגיהם. וטעם הדבר: אתרוגי הילדים לא הוקצו למצווה גמורה, שכן אין הם משמשים למצווה של ממש אלא לחינוך בלבד, ולפיכך הותרה אכילתם.
ומשמיעה לנו המשנה, כפי שמבאר רש"י, שאין בכך משום גזל. לא היה זה כנטילת חפץ מיד ילד שלא ברשות, אלא דרך שמחה - מנהג מקובל כחלק משמחת היום, להראות שהשלימו את המצווה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שנעשה בסיום הקפות המזבח בהושענא רבה - שמיטת הלולבים מן האגד ואכילת האתרוגים - ואת שני האופנים בביאור המילה "מיד": כפשוטה, שהתינוקות עשו זאת בעצמם מיד עם היפרדם מן המזבח, או מלשון ידיים, שהמבוגרים נטלו זאת מידי התינוקות, שכן אתרוגי הקטנים אינם מוקצים למצווה גמורה, ואין בכך גזל אלא דרך שמחה.