סוכה, פרק א', משנה ח'. המשנה דנה במי שעשה גג לסוכתו - ובמקרה זה 'גג' משמעו הסכך - באמצעות שפודין או ארוכות המיטה. שני אלו כשלעצמם אינם סכך כשר.
שני סוגי הסכך הפסול שבמשנה:
"שפודין" - מוטות מתכת. מאחר שהם עשויים מתכת, אין הם גידולי קרקע ואינם באים מן הקרקע, ולפיכך פסולים לסכך.
"ארוכות המיטה" - המוטות הארוכים המחזיקים את מסגרת המיטה. אלו פסולים לסכך משום שהם כלי המקבל טומאה.
הפתרון - רווח ביניהן:
אומרת המשנה: "אם יש ריוח ביניהן כמותן - כשרה". כלומר, כאשר מותיר בין השפודין רווח בשיעורם וממלא בו סכך כשר, הסוכה כשרה. יש המבארים כי אף שנאמר "כמותן", ומשמע שדי במחצית סכך פסול ומחצית סכך כשר, הכוונה היא שיש לעשות את הרווח מעט גדול יותר מן הסכך הפסול, שכן צריך שיהיה הסכך הכשר מרובה במקצת על הפסול.
"החוטט בגדיש" - תעשה ולא מן העשוי:
המשנה ממשיכה בהלכה נוספת, הנוגעת לכלל שכבר עסקנו בו: "תעשה ולא מן העשוי". על האדם לעשות סוכה הכשרה בשעת עשייתה, ולא שיהיה הסכך מונח שם מקודם ויוכשר לאחר מכן.
וזהו דינו של "החוטט בגדיש לעשות בו סוכה - אינה סוכה": החוטט בערמת שחת - והשחת עצמה כשרה לסכך ואף יכולה לשמש כדפנות הסוכה - אין סוכתו כשרה, משום שהסכך היה מונח שם קודם שהיו שם דפנות כלשהן. נדרש אפוא שיהיו תחילה דפנות בשיעור מינימלי, ורק לאחר מכן יונח הסכך על גביהן, כדי שייחשב לסכך כשר.
עד כמה נדרשות המחיצות בשעת הנחת הסכך?
יש להבהיר שאין צורך במחיצות בגובה עשרה טפחים בשעה שמניחים את הסכך. אפילו היה שם חלל בגובה טפח בלבד, אך ברוחב ובאורך של סוכה כשרה - שבעה טפחים - כבר יש כאן 'אוהל' שהסכך מסכך עליו ונחשב לסכך. לאחר מכן די בהגבהת המחיצות והכשרתן. כל עוד יש טפח שעליו הסכך מסכך ומשמש לו כיסוי, אין כאן בעיה של "תעשה ולא מן העשוי".
לסיכום: במשנה זו למדנו שני דינים - שפודין וארוכות המיטה פסולים לסכך (מפני שאינם גידולי קרקע, ומפני שהם כלי המקבל טומאה), וכשרותה של הסוכה תלויה ברווח ביניהן שיתמלא בסכך כשר; והחוטט בגדיש אין סוכתו כשרה מדין "תעשה ולא מן העשוי", אלא אם היה שם קודם לכן חלל של טפח בשיעור סוכה, שעליו מסכך הסכך.