סוכה, פרק ד', משנה ו'. המשנה הקודמת עסקה במצוות הערבה, ומשנתנו ממשיכה באותו דיון עצמו.
"כמה שעשהו בחול, כך עשהו בשבת" - מצוות הערבה נעשית בשבת בדיוק כפי שנעשית בימות החול, ללא שינוי.
ההבדל היחיד שבין חול לשבת:
המשנה מלמדת שהיו מולקטין את הערבות מערב שבת - קוצצים את ענפי הערבה עוד לפני כניסת השבת - ומניחים אותם בגיגיות של זהב, בכלים העשויים מזהב, כדי שלא יכמושו: בעומדם במים נשמרת לחותם ואינם נובלים.
שיטת רבי יהודה בן ברוקא:
רבי יהודה בן ברוקא מציע הצעה מרחיקת לכת: במקום ערבות היו מביאים חריות של דקל, כלומר ענפים של עץ התמר - כפות תמרים - וחובטין אותם בקרקע בצידי המזבח. זה היה המעשה שנעשה תחת הערבות.
אותו יום נקרא "יום חיבוט חריות". אין הכוונה ליום מסוים ומוגדר, אלא לאותם ימים של סוכות שבהם היו מביאים את כפות התמרים במקום הערבות, ועל שם חבטת החריות נקרא היום בשם זה.
דיון הראשונים בשיטה זו:
יש המבינים על פי הגמרא כי רבי יהודה בן ברוקא הודה שאכן נהגה מצוות ערבה, אלא שלקיחת ענפי הדקל הייתה תוספת עליה.
ויש המבינים כי מצוות חיבוט חריות הייתה ייחודית ליום הושענא רבה בלבד - בו היו לוקחים חריות של דקל, ולא בשאר ימי החג.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי מעשה הערבה בשבת זהה למעשהו בחול, למעט הליקוט מערב שבת והנחת הענפים בגיגיות של זהב שלא יכמושו; ואת שיטת רבי יהודה בן ברוקא בדבר חריות של דקל הנחבטות בצידי המזבח, שעל שמן נקרא היום "יום חיבוט חריות", ואת מחלוקת הראשונים אם מדובר בתוספת על הערבה או במעשה המיוחד להושענא רבה בלבד.