סוכה, פרק שני, משנה ה. משנתנו עוסקת בשאלה: איזו כמות של אוכל מחייבת את האדם לישב בסוכה.
לשון המשנה:
"מעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל, ולרבן גמליאל שתי תמרים ודלי של מים, ואמרו: העלום לסוכה" - לרבן יוחנן בן זכאי הביאו מעט תבשיל, כמות של טעימה בלבד ולא אכילה של ממש; לרבן גמליאל הביאו שני תמרים ודלי קטן של מים. בשני המקרים הורו: העלו אותם לסוכה, ושם נאכל.
בשני המקרים הללו לא היה מדובר בכמות של אכילת עראי גרידא, אלא באכילה בעלת אופי רשמי יותר שיש בה חיוב סוכה. עם זאת, למדים מכאן שקיים עניין להחמיר, במידת האפשר, ולאכול בסוכה אפילו את הכמות הקטנה ביותר - אפילו טעימה בלבד; אין זו חובה, אך זוהי הנהגה משובחת, ומצאנו גדולי ישראל שנהגו כן.
המעשה ברבי צדוק - דוגמה הפוכה:
"ושנתנו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה, נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה" - לרבי צדוק נתנו מאכל שהיה פחות מכביצה, כלומר פחות מן השיעור המחייב בסוכה. הוא נטל אותו במפה ולא נגע בו בידיו, משום שעמד לאכלו בלא נטילת ידיים. באילו נסיבות רשאי אדם לנהוג כך - זהו עניין מורכב בפני עצמו, אך במקרה זה הותר לו, ולפיכך לא נגע במאכל במישרין.
ואת אותו מאכל אכל מחוץ לסוכה, שכן מצד ההלכה למעשה פחות מכביצה אינו חייב בסוכה. רבי צדוק, מסיבה כלשהי, לא רצה או לא היה יכול להחמיר ולנהוג באותה הנהגה משובחת, אלא שמר על ההלכה הרגילה בלבד, ועל כן אכל מחוץ לסוכה.
"ולא בירך אחריו" - אף לא בירך לאחר האכילה, משום שסבר כרבי יהודה (וזו מחלוקת במסכת ברכות), שאין אדם מתחייב בברכת המזון אלא אם כן אכל שיעור של כביצה. ראוי להדגיש כי דין זה נאמר בברכה שלאחר האכילה בלבד; ואילו הברכה הראשונה, שלפני האכילה, חלה על האדם בכל כמות שהיא, ויהיה שיעור המאכל אשר יהיה.
לסיכום: במשנה זו ראינו שני מעשים משלימים - רבן יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל, שהעלו לסוכה אף כמות מועטת של תבשיל, תמרים ומים, ומהם למדים על ההנהגה המשובחת לאכול בסוכה אף טעימה בלבד; ולעומתם רבי צדוק, שאכל פחות מכביצה מחוץ לסוכה כעיקר הדין, ואף לא בירך לאחריו, כדעה שאין חיוב ברכה שלאחר האכילה בפחות משיעור כביצה.