סוכה, פרק ב', משנה ד'. במשנה זו נלמד ארבעה עניינים: כשרות סוכה שדפנותיה אילנות, פטורם של שלוחי מצווה, פטורם של חולים ומשמשיהם, ודין אכילת עראי מחוץ לסוכה.
"העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה - כשרה":
העושה את סוכתו בין האילנות, והאילנות משמשים לה כדפנות, ככתלי הסוכה - הסוכה כשרה. הגמרא מסייגת זאת בשני תנאים: שהאילנות חזקים דיים, או שקשרם באופן שיהיו חזקים דיים, עד שרוח מצויה לא תזיזם; ושמילא כל חלל שביניהם, כך שלא תיוותר פרצה העלולה לפסול את כותלי הסוכה.
"שלוחי מצווה פטורין מן הסוכה":
אנשים היוצאים לדרך בשליחות של מצווה, כגון לפדיון שבויים וכיוצא בזה, פטורים ממצוות סוכה, מדין העוסק במצווה פטור מן המצווה. אין הם חייבים לקיים מצווה אחרת בשעה שהם עוסקים במצווה שלפניהם.
פטור זה נוהג אף בשעה שהם חונים בלילה, וכן במהלך היום בשעת מנוחתם. הטעם לכך: אילו נדרשו לצאת ולחפש סוכה, היה הדבר גורע מיכולתם לקיים את המצווה שלשמה יצאו לדרך.
"חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה":
חולים, וכן המשרתים אותם ומטפלים בהם, פטורים מן הסוכה. אין הכוונה דווקא לחולה שמצבו קשה עד שאינו מסוגל כלל לקיים את המצווה, שכן מצוות סוכה ייחודית בגדרה: מן הכתוב "תשבו" למדו חז"ל "תשבו כעין תדורו" - שהאדם דר בסוכה כדרך שהוא דר בביתו.
לפיכך, אדם שאינו חש בטובו, ובמצב כזה לא היה מתגורר בבית קר מן הרגיל אלא היה עובר לבית אחר - פטור מן הסוכה בנסיבות אלו. ובכלל הפטור גם המטפלים בו.
"אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה":
מותר לאדם לאכול ולשתות אכילת עראי מחוץ לסוכה, כלומר באופן לא רשמי, דבר מועט להשקטת רעבונו. הגמרא קובעת את השיעור: עד כמות של כביצה מן האוכל, רשאי לאכול מחוץ לסוכה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שאילנות כשרים לשמש דפנות לסוכה בתנאי שיציבים בפני רוח מצויה וללא פרצות; ששלוחי מצווה פטורים מן הסוכה מדין העוסק במצווה, אף בשעת חנייתם ומנוחתם; שחולים ומשמשיהם פטורים מכוח הכלל "תשבו כעין תדורו"; ושאכילת עראי, עד כביצה, מותרת מחוץ לסוכה. אולם לאכול את כל מאכליו בתוך הסוכה - בוודאי דבר משובח הוא.