סוכה, פרק א', משנה ה'. במשנה שלפנינו מציגה המשנה דוגמה נוספת לדבר שאינו כשר לסיכוך.
לשון המשנה:
"חבילי קש וחבילי עצים וחבילי זרדין - אין מסככין בהן" - שלושה מיני חבילות הן:
"חבילי קש" - חבילות של קש.
"חבילי עצים" - חבילות של עץ.
"חבילי זרדין" - חבילות של ענפי עץ רכים.
בכל שלושת המינים הללו אין מסככין כל עוד הם קשורים בחבילותיהם.
טעם הפסול:
הגמרא מבארת כי מצד עצמם חומרים אלו נמנים עם הדברים הכשרים לסיכוך: הם תלושים מן הקרקע, גידולי קרקע, ואינם מקבלי טומאה - ומן הדין היה ראוי שיוכשרו. אלא שהחשש הוא מחמת היותם עשויים חבילות: אדם השב מן השדה ובידיו חבילות אלו עשוי להניחן על גבי הסוכה כדי לנוח, או כדי לייבשן, ולאחר מכן יאמר: "סוכה נאה היא, נשאיר אותן כאן".
הנחה כזו פסולה מדין 'תעשה ולא מן העשוי', שכבר הזכרנו במשנה הקודמת: החבילות לא הונחו לשם צל, שהוא עיקר מהותה של הסוכה, אלא לצורך ייבוש בלבד. הנחה שאינה לשם סוכה מחייבת ליטול את הסכך ולהניחו מחדש לשם סוכה.
מחמת חשש זה גזרו חכמים, שאף מי שהניח את החבילות מלכתחילה לשם סוכה - עצם היותן קשורות בחבילה פוסלת את הסכך.
"וכולן שהתירן - כשרות":
בכל המקרים הללו, אם התיר את החבילה ופרס את תכולתה, הרי עשה מעשה בגוף הסכך לשם סיכוך - והסוכה כשרה.
"וכולן כשרות לדפנות":
המשנה חותמת בהלכה הנוגעת לכלל סוגי הסכך הפסול: כל אותם דברים שאינם כשרים לסיכוך, כשרים הם לשמש כדפנות הסוכה. אין הקריטריונים הנדרשים בסכך זהים לאלו שבדפנות, והדפנות ניתן לעשות כמעט מכל חומר.
לסיכום: במשנה זו למדנו שחבילי קש, עצים וזרדין פסולים לסיכוך אף שמצד עצמם הם ראויים לכך, מחמת גזירת חכמים שמא יניחם אדם על הסוכה לייבוש ויותירם שם, ונמצא סככו עשוי שלא לשם צל. משהתיר את החבילות ופרסן - כשרות. ולסיום נקבע כי כל הפסולים לסכך כשרים לשמש דפנות לסוכה.