סוכה, פרק א', משנה ד'. משנה זו עוסקת בדיני סכך פסול - סוגים שונים של סכך שאינם כשרים לסיכוך.
המדלה גפן, דלעת או קיסוס על גבי הסוכה:
אומרת המשנה, שאדם שהדלה על סוכתו גפן (גפן של ענבים), דלעת (מין קישוא) או קיסוס (יש המתרגמים אותו כשיח מטפס), וסיכך על גבן - הסוכה פסולה. הטעם: כל אלו מחוברים לקרקע וגדלים בה, ונמצא שהסוכה מסוככת בשילוב של סכך כשר עם סכך פסול, ועל כן אינה כשרה.
אולם המשנה מסייגת זאת, ומונה שני אופנים שבהם תוכשר הסוכה:
סיכוך הרבה מהן: כאשר כמות הסכך הכשר מרובה בהרבה מן הסכך הפסול המחובר לקרקע, עד שהסכך הפסול בטל ברוב ואינו ניכר עוד.
קציצה מן הקרקע: שהרי כל פסולו אינו אלא מחמת חיבורו לקרקע, וכשקוצצים אותו מן הקרקע פקע טעם הפסול.
"תעשה ולא מן העשוי":
הגמרא מבהירה כי אף אם יקצוץ את הסכך הפסול מן הקרקע, אין הסוכה נעשית כשרה מאליה, מחמת הפסול הנקרא "תעשה ולא מן העשוי". נאמר שעל האדם לעשות את הסוכה - "תעשה" - ולא להסתפק בדבר שכבר נעשה מאליו ורק הוכשר בדיעבד.
דוגמה לכך: מי שהיה לו גדיש של קש, ולא היה בתוכו די מקום כדי להיחשב סוכה כשרה, וחקק וחילל את הגדיש עד שנוצרו לו דפנות מן הגדיש והסכך כבר עשוי מלמעלה - זהו "תעשה ולא מן העשוי", ואינו מועיל. שהרי לא הניח סכך על גבי דפנות, אלא היה לפניו דבר שאף לא נחשב סכך כלל, שכן אין הקש קרוי סכך אלא כשהוא מונח על גבי דפנות. הסכך נעשה כאן מאליו, ולפיכך אינו מועיל.
הוא הדין בנידון שלפנינו: היה לפניו סכך פסול, ובקציצה בלבד לא עשה סוכה מן הסכך, אלא נטל דבר שכבר היה מונח שם והפכו מסכך פסול לסכך כשר, ואילו הנחת סכך כשר על גבי הסוכה לא הייתה כאן.
לפיכך, כדי להכשירה נדרש מעשה נוסף, וזוהי כוונת המשנה באומרה "שֶׁקְּטָמָן": עליו להגביה לאחר מכן את הקיסוס או את הגפן שקצץ, ולהניחם מחדש לשם סכך כשר, ואז הסוכה כשרה. נמצא שדרוש מעשה הנחה בפועל לשם סיכוך, ואין די בכך שהפכו לסוג של סכך כשר.
"זה הכלל":
כעת נותנת המשנה כלל כולל לדיני סכך כשר: "זה הכלל: כל שהוא מקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ - אין מסככין בו; וכל שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ - מסככין בו". הוי"ו שבמילה "ואין" משמעה "או", כלומר די באחד משני הפסולים.
"מקבל טומאה" - דבר הרגיש לטומאה, כגון כלי וכיוצא בו, שביכולתו להיטמא, אף אם אינו טמא בפועל כעת.
"אין גידולו מן הארץ" - שאינו גדל מן הקרקע.
מי שיש בו אחד מן הפסולים הללו - אין מסככין בו. ולעומת זאת, דבר שיש בו שתי התכונות כאחת, שאינו מקבל טומאה וגם גידולו מן הארץ - מסככין בו. ומכאן, שאוכל, אף שגידולו מן הארץ, מאחר שהוא מקבל טומאה אינו כשר לסיכוך.
לסיכום: במשנה זו למדנו שהמדלה גפן, דלעת או קיסוס על סוכתו וסיכך על גבן - פסולה, ושתי דרכים להכשירה: ריבוי סכך כשר המבטל את הפסול, או קציצה מן הקרקע. עוד למדנו שאין די בקציצה מחמת "תעשה ולא מן העשוי", ונדרשת הגבהה והנחה מחדש לשם סכך. ולבסוף עמדנו על הכלל: כל שאינו מקבל טומאה וגידולו מן הארץ - כשר לסיכוך.