TheWholeTorah.aiBeta

סוכה פרק ג' משנה ה': הלכות אתרוג

לימוד בחברותא
האזנה לשיעור0:00 / 0:00

סוכה, פרק ג', משנה ה'. בהמשך למשניות הקודמות, העוסקות בפסולי ארבעת המינים, פונה המשנה לדון בהלכות האתרוג.

"אתרוג הגזול והיבש - פסול":

  • "הגזול" - פסול משני טעמים: משום הדרישה של "לכם", שיהיה הפרי שלו; ואף במקום שמבחינה טכנית נעשה שלו, עדיין הוא פסול משום מצווה הבאה בעבירה, שהרי בא לידו בדרך עבירה.

  • "היבש" - פסול משום שאינו הדר, שכן אבד ממנו יופיו הטבעי.

"של אשירה ושל עיר הנידחת":

אתרוג שגדל באילן שנעבד בעבודה זרה, וכן אתרוג הבא מעיר שרוב יושביה עבדו עבודה זרה - פסול. הטעם הוא שחפצים אלו דינם בשריפה, וכיוון שההלכה מחייבת את שריפתם, רואים אותם כאילו כבר נשרפו, ונמצא שחסר בהם השיעור - הגודל הנדרש לקיום המצווה.

ייחודו של האתרוג - פרי הראוי לאכילה:

האתרוג נבדל משלושת המינים האחרים בכך שהוא ראוי לאכילה, ומשום כך נוגעות בו הלכות נוספות:

  • "של ערלה - פסול" - פירות ערלה אסורים בהנאה, ואין אפשרות להפיק מהם תועלת. לפיכך חסרה בהם הדרישה של "לכם", וכן מלמדת המשנה שהוא פסול מפני שאינו ראוי לאכילה.

  • "של תרומה טמאה - פסול" - תרומה שנטמאה אין אדם רשאי לאכלה, ולפיכך פסולה.

"של תרומה טהורה - לא יטול, ואם נטל - כשר":

לכתחילה אין ליטול אתרוג של תרומה טהורה, ובדיעבד, אם נטלו - יצא ידי חובתו. הטעם להכשר בדיעבד: אף שהתרומה אסורה באכילה לישראל, מותרת היא לכהן, ודי בכך כדי שתיחשב "לכם". והטעם לאיסור לכתחילה: מאחר שהאתרוג מונח סמוך ללולב, והלולב נשמר במים, נעשה האתרוג מוכשר לקבל טומאה, ויש חשש שייטמא במגע ידיים.

"של דמאי" - מחלוקת בית שמאי ובית הלל:

דמאי הוא פרי שנקנה מעם הארץ ויש ספק אם הופרש ממנו מעשר:

  1. בית שמאי פוסלין - שהרי אין אדם רשאי לאכול דמאי בלא שהפריש ממנו תרומת מעשר.

  2. בית הלל מכשירין - שכן הדמאי מותר באכילה לעני.

"ושל מעשר שני בירושלים - לא יטול, ואם נטל - כשר":

ירושלים היא המקום שבו ניתן לאכול מעשר שני, ואף על פי כן לא ייטול אתרוג זה לכתחילה, מאותו הטעם שנאמר בתרומה טהורה: מעשר שני צריך להיאכל בטהרה, וקיים חשש שמחמת מגעו בלולב הרטוב ייעשה מוכשר לקבל טומאה ויטמא. אך בדיעבד, אם נטלו - כשר.

לסיכום: במשנה זו למדנו את פסולי האתרוג: הגזול והיבש (משום "לכם", מצווה הבאה בעבירה והיעדר הדר), של אשירה ושל עיר הנידחת (שדינם בשריפה וחסר בהם השיעור), ושל ערלה ושל תרומה טמאה - הנובעים מייחודו של האתרוג כפרי הראוי לאכילה. כן למדנו את הדינים שבהם אין ליטול לכתחילה ובדיעבד יצא: תרומה טהורה ומעשר שני בירושלים, ואת מחלוקת בית שמאי ובית הלל בדמאי.