לפנינו משנה ד בפרק החמישי במסכת סוכה. זוהי משנה ארוכה יחסית, המתארת בפירוט רב את שהתרחש במהלך שמחת בית השואבה.
הריקוד, השירה והנגינה:
"חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם באבוקות של אש בידיהן" - אותם אנשים שדקדקו בקיום המצוות ועשו מעשים טובים הרבה, היו רוקדים לפני העם ומלהטטים באבוקות של אש.
"ואומרים לפניהם דברי שירה ותשבחות" - שירות ושבחים להקדוש ברוך הוא.
"והלוים בכנורות ונבלים ומצלתים וחצוצרות וכלי שיר בלא מספר" - הלויים ניגנו בכלי מיתר, בכלי נשיפה, במצילתיים ובחצוצרות, ובכלי נגינה בכמות שאין לה מספר.
חמש עשרה המעלות:
"על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים" - חמש עשרה מדרגות שירדו מן החצר, מעזרת ישראל, אל עזרת נשים.
"כנגד חמישה עשר שיר המעלות שבתהילים" - המדרגות הללו היו כנגד חמישה עשר הפרקים הנקראים 'שיר המעלות' בספר תהילים.
"שעליהן לויים עומדים בכלי שיר ואומרים שירה" - בשעת שמחת בית השואבה עמדו הלויים על אותן מדרגות עם כלי הנגינה שבידיהם, ואמרו שירה.
לקראת שאיבת המים:
מכאן ואילך מתארת המשנה את המתרחש בסוף הלילה, עם התקרב הבוקר, בעת ההכנה לשאיבת המים: "ועמדו שני כהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים ושתי חצוצרות בידיהן" - שני כהנים עמדו בשער העליון המוביל אל העזרה, אותו שער שירד ממקום המעבר מעזרת ישראל לעזרת נשים, ושתי חצוצרות בידיהם.
"קרא הגבר" - בביאור הביטוי שני אופנים:
קריאת התרנגול, דהיינו עם הופעת אורו הראשון של השחר.
אדם שהיה ממונה בבית המקדש להכריז על זמן זה לכהנים, כדי שיעשו את עבודתם.
כך או כך, באותה שעה "תקעו והריעו ותקעו" - תקיעה, תרועה ותקיעה.
סדר התקיעות בירידה:
"הגיעו למעלה עשירית תקעו והריעו ותקעו" - בהגיעם למדרגה העשירית שבו ותקעו תקיעה, תרועה ותקיעה.
"הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו" - בהגיעם לעזרת נשים, אל הרצפה, תקעו שוב תקיעה, תרועה ותקיעה.
"היו תוקעים והולכים עד שמגיעים לשער היוצא למזרח" - את התקיעה האחרונה המשיכו לתקוע תוך כדי הליכה, עד הגיעם אל השער היוצא למזרח, שדרכו יצאו מעזרת נשים.
ההפניה למערב:
"הגיעו לשער היוצא למזרח, הפכו פניהם למערב" - בהגיעם לאותו שער היו הופכים את פניהם למערב, כלפי ההיכל וכלפי הקודש. הדברים שאמרו באותה שעה מכוונים כנגד מעשה מתועב שאירע בימי אבותיהם, בבית המקדש הראשון, כאשר חטאו העם והפנו את פניהם מן המקדש, ואף חשפו את עצמם ועשו את צורכיהם לעברו. בדבריהם ביקשו להבדיל את עצמם מאותו הדור.
"ואמרו: אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה, אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ, וַאֲנוּ לְיָהּ עֵינֵינוּ" - אבותינו שעמדו במקום הזה, גבם היה אל היכל ה', מקדשו של ה', ופניהם אל המזרח, והם השתחוו מזרחה לשמש בעבודה זרה; ואילו אנו - עינינו אל ה', ולאותו כיוון אנו פונים.
נוסח האמירה לדעת רבי יהודה:
"רבי יהודה אומר: היו שונין ואומרין: אנו ליָהּ וליָהּ עינינו" - אנו להשם, ועינינו להשם; זהו הכיוון שאליו אנו מביטים. הגמרא מבארת את משמעות הדברים: "אנו לך משתחווים ועינינו לך מייחלות" - אנו משתחווים להשם, ועינינו נשואות קדימה ותקוותנו בהשם.
לסיכום: במשנה זו למדנו את סדרה של שמחת בית השואבה: ריקודי החסידים ואנשי המעשה באבוקות אש, אמירת דברי שירה ותשבחות, ונגינת הלויים בכלי שיר לאין מספר על חמש עשרה המעלות שכנגד חמישה עשר 'שיר המעלות'. כן למדנו את סדר התקיעות עם קריאת הגבר - בשער העליון, במעלה העשירית ובעזרה, ובתקיעה מתמשכת עד השער היוצא למזרח - ואת ההפניה למערב ואמירת הדברים המבדילים בין מעשה הדורות הקודמים לבין עבודתנו: "ואנו ליה עינינו".