סוכה, פרק ד', משנה ד'. משנה זו מתארת כיצד קיימו את מצוות הלולב בבית המקדש כאשר יום טוב הראשון של החג חל להיות בשבת - הפעם היחידה שבה היו נוטלים את הלולב בשבת.
"מצות לולב כיצד? יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת":
בשבת לא ניתן היה לשאת את הלולבים בירושלים, שכן לא היה אפשר לטלטל. לפיכך נקבע סדר מיוחד של הכנה מבעוד יום, בערב שבת:
"מוליך את לולבו להר הבית" - כל אחד היה מביא את לולבו ואת שאר המינים אל הר הבית עוד בערב שבת.
"וחזנים מקבלין מהן וסודרין אותן על גב האיצטבא" - הממונים על כך, החזנים, המשמשים בבית המקדש, היו מקבלים את המינים מן האנשים ומסדרים אותם על גבי המרפסת המקורה שבבית המקדש.
"והזקנים מניחין את שלהן בלשכה" - הזקנים לא יכלו להיות מעורבים במקום שבו מתקהלים אנשים כה רבים, והיו זקוקים לאווירה רגועה ובטוחה יותר; לפיכך הניחו את הלולב והאתרוג שלהם בלשכה שיועדה לכך.
תנאי המתנה:
"ומלמדים אותם לומר: כל מי שמגיע לולבי בידו הרי הוא לו במתנה" - על האיצטבא היו מונחים אלפי לולבים, ולא היה בידי אדם לדעת מי יטול למחרת את לולבו שלו. לפיכך לימדו את כל מי שהפקיד שם את לולבו לומר: כל מי שיגיע לולבי לידו, הרי הוא לו במתנה.
טעם הדבר: ביום הראשון של סוכות צריכים הלולב ושאר המינים להיות שייכים לנוטל באופן אישי, שלו ממש. משום כך נדרש תנאי זה, שיהא הלולב מוקנה במתנה גמורה למי שיקבלנו לידיו.
הנטילה למחרת ותקנת בית דין:
"למחר משכימין ובאין" - למחרת, בשבת, היו משכימים ובאים לבית המקדש.
"וחזנים זורקין אותם לפניהם" - הממונים היו זורקים את הלולבים לפני הבאים.
"והן מחטפין ומכין איש את חבירו" - והללו היו חוטפים אותם, עד שהיו מכים זה את זה. מטעם זה נמנעו הזקנים מלהשתתף בכך ופנו למקום בטוח יותר.
"וכשראו בית דין שבאו לידי סכנה, התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו" - משראה בית דין שהדבר עלול להביא לידי סכנה, תיקנו שכל אחד ואחד ייטול את הלולב והאתרוג שלו בביתו קודם בואו לבית המקדש. מכאן ואילך לא היה כלל העם מקיים את מצוות הלולב בבית המקדש.
לסיכום: במשנה זו למדנו את סדר נטילת הלולב בבית המקדש ביום טוב ראשון שחל בשבת: הבאת הלולבים להר הבית מבעוד יום, סידורם בידי החזנים על האיצטבא, הנחת לולבי הזקנים בלשכה, תנאי המתנה שנועד לכך שיהיה הלולב שייך לנוטל ביום הראשון, ולבסוף תקנת בית דין שכל אחד ואחד ייטול בביתו מפני הסכנה שבחטיפה.