סוכה, פרק ד', משנה ג'. במשנה הראשונה בפרק למדנו כי נטילת הערבה במקדש נהגה לעיתים שישה ימים ולעיתים שבעה. משנתנו באה לפרט באיזה אופן נוהג כל אחד מן הדינים הללו.
"ערבה שבעה כיצד":
שואלת המשנה: באיזה מקרה הייתה הערבה ניטלת במקדש כל שבעת הימים? ומשיבה: "יום שביעי של ערבה שחל להיות בשבת". היום השביעי של נטילת הערבה הוא הושענא רבה, ובו תלוי הדבר:
שבעה ימים: כאשר היום השביעי - הושענא רבה - חל בשבת, הייתה הערבה ניטלת בכל שבעת ימי החג, ואף בשבת עצמה.
שישה ימים: כאשר השבת חלה באחד משאר ימי החג, לא הייתה הערבה ניטלת בשבת, ונמצא שניטלה שישה ימים בלבד.
טעם הדבר:
הגמרא מסבירה כי מצווה זו אינה מפורשת בתורה, אלא הלכה למשה מסיני היא, שנמסרה במסורת. לפיכך, כדי לפרסם שמן התורה היא, קבעו שתדחה את השבת. אולם לא רצו לקבוע זאת ביום הראשון, שכן אז לא היה הדבר ניכר - שהרי ממילא נדחית השבת מפני מצוות לולב ואתרוג. כדי להראות שזו מצווה נפרדת ומובחנת בפני עצמה, קבעו את דחיית השבת ביום אחר, ביומו האחרון של החג.
בזמן הזה:
כיום נוטלים את הערבה ביום השביעי בלבד. זהו מנהג הנביאים, ליטול אותה אף מחוץ לבית המקדש בהושענא רבה, כדי לזכור את המצווה שהייתה נעשית במקדש.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי נטילת הערבה במקדש נהגה שבעה ימים כאשר הושענא רבה חלה בשבת, ושישה ימים כאשר השבת חלה בשאר ימי החג. טעם הדבר, שהערבה הלכה למשה מסיני היא, וכדי לפרסם שמן התורה היא קבעו שתדחה שבת דווקא ביום האחרון, שבו ניכרת המצווה בפני עצמה. ובזמן הזה נוטלים ערבה בהושענא רבה בלבד, כמנהג הנביאים, לזכר המצווה שבמקדש.