סוכה, פרק ג', משנה ג'. אנו ממשיכים באותו נושא שבו עסקו שתי המשניות הקודמות: אילו היבטים בכל אחד מארבעת המינים כשרים ואילו היבטים פסולים. משנה זו עוסקת בערבה.
הערבות הפסולות:
פותחת המשנה: "ערבה גזולה ויבשה - פסולה".
"גזולה" - ערבה גנובה פסולה מאחת משתי סיבות: משום שהיא צריכה להיות שלו של האדם, או משום שהרי זו מצווה הבאה בעבירה.
"יבשה" - ערבה שהתייבשה פסולה מטעם 'הדר', שכן אין בה עוד היופי הטבעי שלה.
"של אשרה ושל עיר הנידחת - פסולה":
הכוונה לערבה הבאה מעץ שנעבד כעבודה זרה, או מעיר שתושביה עבדו עבודה זרה - שכל הפריטים שבה טעונים שריפה, וכן האשרה טעונה שריפה. הואיל וההלכה היא שהיא צריכה להישרף, אנו רואים אותה כאילו כבר נשרפה, ואין בה השיעור, המידה הנדרשת כדי שתהיה כשרה.
ממשיכה המשנה: "נקטם ראשה, נפרצו עליה, והצפצפה - פסולה".
"נקטם ראשה" - ראשה של הערבה נקטם.
"נפרצו עליה" - העלים נתלשו ממנה.
"והצפצפה" - מין של ערבה שעליה עגלגלים, שוליהם מסורגים והקנה שלה לבן. כל אלו פסולים.
הערבות הכשרות:
לעומת זאת קובעת המשנה: "כמושה, ושנשרו מקצת עליה, ושל בעל - כשרה".
"כמושה" - ערבה שכמשה.
"ושנשרו מקצת עליה" - רק חלק מן העלים נשרו, אך רוב העלים עדיין מחוברים.
"ושל בעל" - ערבה שלא גדלה ליד נחל אלא בשדה, על בסיס מי גשמים בלבד, ולא ניזונה מן הנחל. התורה מתארת את הערבה בלשון "ערבי נחל", כלומר ערבות הגדלות ליד נחל, וזה אמנם המצוי והרגיל, אך אין הדבר הכרחי.
לסיכום: שלושת המקרים הללו - כמושה, ערבה שחסרים בה מקצת מן העלים אך רובם עדיין קיימים, וערבה שגדלה בשדה על מי גשמים - כולם כשרים.