סוטה פרק ט', משנה י"ב. בהמשך לדיון בדברים שאבדו לעם ישראל לאורך הדורות, מונה המשנה שורה של מעלות ומציאויות שבטלו מן העולם עם מיתת הנביאים ועם חורבן בית המקדש.
"משמתו נביאים הראשונים בטלו אורים ותומים":
'נביאים הראשונים' הם כלל הנביאים, למעט האחרונים שבהם - חגי, זכריה ומלאכי, שהיו בימי בית המקדש השני. משנסתלקו הנביאים שהיו בבית המקדש הראשון, בטלו האורים והתומים.
ומהם האורים והתומים? בחושן שלבש הכהן הגדול היו קבועות האבנים ועליהן חקוקים שמות השבטים. בתוך קפלי החושן, מאחוריו, הונח שם מיוחד של הקב"ה שנכתב על קלף - הוא האורים והתומים. שם זה היה מעין הכוח המפעיל את חושן המשפט, שאיפשר לאותיות להאיר בשעה שהכהן הגדול שאל בו שאלה. מציאות זו פסקה עם חורבן בית המקדש הראשון והסתלקותם של אותם נביאים.
"משחרב בית המקדש":
"בטל השמיר" - השמיר היה תולעת זעירה ומיוחדת, שהייתה קיימת מששת ימי בראשית, ובכוחה היה לבקוע את האבנים הקשות ביותר. בה השתמשו כדי לחרות את האבנים שבחושן המשפט, והיא נעלמה מן העולם עם חורבן בית המקדש. נחלקו המפרשים באיזה בית מקדש מדובר - הראשון או השני.
"נופת צופים" - סוג מיוחד של דבש, שהיה נפלא במראהו, בטעמו ובריחו, ואף הוא פסק.
"ופסו אנשי אמונה" - תמו אנשי האמונה. המשנה מביאה מקור לכך מן הפסוק בתהילים: "הושיעה ה' כי גמר חסיד" - שיושיענו ה' כי תם החסיד. המשנה מסתפקת בתחילת הפסוק, אך המשכו הוא: "כי פסו אמונים מבני אדם" - תמו בעלי האמונה מבין בני האדם, וזהו הכוונה ב'אנשי אמונה'.
"אמר רבן שמעון בן גמליאל משום רבי יהושע":
מיום שחרב בית המקדש נשתנתה מציאות העולם בשלושה עניינים:
"אין יום שאין בו קללה" - אין יום שלא נמצא בו סוג כלשהו של קללה.
"ולא ירד הטל לברכה" - הטל אינו יורד עוד באופן המביא ברכה.
"וניטל טעם הפירות" - טעמם של הפירות ניטל מהם, ואין הם טעימים כבתחילה.
ורבי יוסי מוסיף: "אף ניטל שומן הפירות" - גם השומן והעושר שבפירות, ויכולתם להשביע את האדם, התמעטו מאז חורבן בית המקדש.
לסיכום: משנה זו מונה את האבדות שנגרמו לעולם בשני שלבים: עם מות הנביאים הראשונים בטלו האורים והתומים, ועם חורבן בית המקדש בטלו השמיר, נופת צופים ואנשי האמונה. רבן שמעון בן גמליאל בשם רבי יהושע מוסיף כי מאותו יום אין יום בלא קללה, אין הטל יורד לברכה וניטל טעם הפירות, ורבי יוסי מוסיף שאף שומנם ניטל מהם.