סוטה פרק ט, משנה י. משנה זו מונה את התקנות והמוסדות שתיקן יוחנן כהן גדול, ונעמוד על כל אחת מהן ועל הטעם שבצידה.
"העביר הודיית מעשר":
תקנתו הראשונה - ביטול מצוות וידוי מעשר. וידוי מעשר הוא נוסח שאדם היה עולה ואומרו בבית המקדש אחת לשלוש שנים - בסוף השנה השלישית ובסוף השנה השישית של מחזור השמיטה - ובו מפרט כיצד נתן את המעשרות השונים. הטעם לביטול: כבר לא היה ניתן לומר חלק אחד מן הנוסח - "וגם נתתיו ללוי". מימות עזרא, בתגובה לכך שהלויים (או למצער רובם) נשארו בבבל ולא עלו עמו לארץ ישראל, קנס אותם עזרא שלא יקבלו מעשר ראשון, ומעשר ראשון ניתן במקומם לכהנים. מכיוון שלא היה אפשר לומר "וגם נתתיו ללוי", ביטל יוחנן כהן גדול את מנהג אמירת וידוי מעשר.
"אף הוא ביטל את המעוררין":
מי הם המעוררין? אלו הלויים שהיו שרים בבית המקדש בשעת הבאת הקרבנות, ואומרים את הפסוק בתהילים: "עורה למה תישן ה'" - התעורר, למה אתה ישן. הטעם לביטול: הרי פסוק אחר אומר "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" - הקב"ה אינו ישן ואינו מנמנם. פסוק זה נאמר דווקא בזמן שכלל ישראל נתונים במיצר ותחת ידן של האומות; ואילו בימי בית שני, אף שלא היו עצמאים לגמרי, היה מצבם במידה מסוימת חיובי, ובזמן שבית המקדש קיים אין הדבר מתאים. לפיכך ביטל את הלויים מלומר "עורה למה תישן ה'".
"ואת הנוקפים":
הנוקפים הם המכים והחובטים. הכוונה להכאת הבהמות שהובאו לקרבן, ובעיקר הבקר והחיות הגדולות: היו מכים אותן כדי שיזרום דם לתוך עיניהן, וכך יהיו מבולבלות ויקל לשחטן. אמר יוחנן כהן גדול: הדבר נראה כאילו הבהמות בעלות מום. אף אם מבחינה טכנית אין זה מום, כך הוא נראה, ואין זה ראוי. על כן תיקן טבעות בקרקע, שיהיה ניתן להכניס בהן את צוואר הבהמה ולהחזיקה בדרך זו.
"עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים":
הכוונה לפטישו של הנפח, ומדובר בחול המועד. בחול המועד מותר לעשות מלאכה שהיא דבר האבד, כזו שמניעתה גורמת הפסד כספי, ובכללה הותר לנפחים להכות בפטישיהם. אך מכיוון שזו פעילות רועשת מאוד, ואין זה ראוי שתתרחש בירושלים בחול המועד בשעה שכל כלל ישראל נמצאים שם, ביטל זאת יוחנן כהן גדול - אפילו במלאכת דבר האבד, אפילו בדברים שמן הדין היו מותרים.
"ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי":
הקונה תוצרת מעם הארץ אינו יודע בבירור אם הופרשו ממנה מעשרות אם לאו. אמנם רוב עמי הארץ מפרישים מעשרות, ואף על פי כן נהוג היה לחקור ולברר. בא יוחנן כהן גדול וקבע שאין צורך בחקירה, אלא נוהג אחיד וקבוע:
מעשר ראשון: מפרישו ומשאירו לעצמו, שכן יכול לומר "המוציא מחברו עליו הראיה" - ואם בא לוי, ואולי כהן, לתבוע את מעשר ראשון, אומר לו: הוכח שלא הופרש מזה מעשר ראשון.
תרומת מעשר: מפרישה מן המעשר ראשון ונותנה לכהן.
מעשר שני: מפרישו ומעלהו לירושלים, או פודהו.
מעשר עני: אף בשנים של מעשר עני אינו צריך להפריש, ונאמן לומר שעם הארץ נטל את מעשר עני.
ההקלה אפשרית משום ששני הדברים שהוטל עליו להפריש קלים הם: תרומת מעשר היא אחוז קטן, אחד ממאה מן הסך הכול, ומעשר שני עולה לאכילתו של המפריש עצמו, אף שעליו לאכלו בירושלים. משום כך תיקן תקנה זו, ושוב לא הצריך בירור מלא אם אותו עם הארץ נטל מעשרות אם לאו.
לסיכום: במשנה זו מנינו את תקנות יוחנן כהן גדול: ביטול הודיית מעשר, מפני שלא ניתן היה לומר "וגם נתתיו ללוי" לאחר קנסו של עזרא; ביטול המעוררין, שלא לומר "עורה למה תישן ה'" בזמן שבית המקדש קיים; ביטול הנוקפים ותקנת הטבעות בקרקע, שלא ייראו הבהמות כבעלות מום; ביטול הפטיש המכה בירושלים בחול המועד, אף במלאכת דבר האבד; וקביעת נוהג קבוע בדמאי, הפוטר מחקירה ובירור.