סוטה, פרק ט', משנה ט'. מנקודה זו ועד סוף המסכת נעסוק בדברים שביטלו החכמים במרוצת הדורות, ובדברים שהשתנו במהלך ההיסטוריה.
ביטול עגלה ערופה:
המשנה פותחת בביטולה של מצוות עגלה ערופה: "משרבו הרצחנים - בטלה עגלה ערופה". מששבו הרצחנים ורבו, חדלו מלקיים את מצוות עגלה ערופה, שכן שוב לא ניתן היה לומר "לא נודע מי הכהו" - לא היה עוד מקום לטענה שזהות ההורג אינה ידועה, מאחר שהסתובבו סביב פורעי חוק מוכרים שהיו הורגים נפשות.
מאימתי? המשנה מציינת: "משבא אלעזר בן דינאי" - רוצח ידוע שהיה בימים ההם. המשנה מוסיפה: "ותחינה בן פרישה היה נקרא" - זה היה שמו המקורי, והמפרשים מבארים שהיה משנה את שמו כדי שלא יוכלו לדעת מי הוא. משהתפרסם כרוצח סדרתי, "חזרו לקרותו בן הרצחן". כשם שאדם המחויב במצוות נקרא 'בר מצווה' - על שם התוכן שהוא נושא - כך גם כאן נקרא הוא 'בן הרצחן', מי שהרצחנות היא מהותו.
ביטול מי הסוטה:
מכאן עוברת המשנה לעניינים נוספים שהשתנו מחמת ריבוי החטא: "משרבו המנאפים - פסקו המים המרים". משרבו הנואפים, פסקו מי הסוטה המרים שהיתה שותה, "ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן" - הוא זה שבזמנו, לקראת סוף ימי בית המקדש השני, הפסיק את השימוש במים המרים.
וטעם הדבר: "שנאמר: לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה" (הושע). "לא אפקוד" - אין מי הסוטה פועלים ובודקים; "על בנותיכם כי תזנינה" - מפני שרבה הזנות והפריצות; "ועל כלותיכם כי תנאפנה" - מפני שגם הן אשמות בניאוף. משעה שהמצב הכללי הוא כזה, אין הבדיקה פועלת עוד.
הגמרא מבהירה כי אין הכוונה לניאוף ממש בלבד; אף אם מדובר ביחסים שמחוץ למסגרת הנישואין ובין פנויים, אף זה נכלל בכלל זה. משהשתלטה הפריצות, שוב אין מי הסוטה יעילים.
"משמת יוסי בן יועזר... בטלו האשכולות":
המשנה ממשיכה: "משמת יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים, בטלו האשכולות". אלו הם הזוג הראשון מבין הזוגות הנמנים בפרקי אבות ובמקומות אחרים, אשר היו תחילתה ממש של תקופת התנאים. משמתו, חדלו להיות בעולם אנשים הנקראים 'אשכולות'.
וטעם הכינוי: "איש שהכל בו" - זהו צירוף מקוצר של המילים "איש שכל בו": אדם שכל המעלות הנפלאות שאדם יכול להכיל באישיותו ובלימודו נאספו בתוכו. אנשים כאלה שוב לא היו.
כלשון הפסוק במיכה: "אין אשכול" - ומכאן הכינוי 'אשכולות'. הרעיון שביסוד הפסוק הוא שאין עוד אדם חסיד וישר, כפי שממשיך הפסוק: "אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין". למדנו מכאן שבנקודה מסוימת בהיסטוריה חדלו מן העולם אותם אנשים הנקראים 'אשכולות', והמשנה מלמדת שכבר מזמנם המוקדם - ממות יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן - לא היו עוד אנשים באותה מעלה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה דברים שבטלו: עגלה ערופה, שבטלה משרבו הרצחנים ולא ניתן היה עוד לומר "לא נודע מי הכהו"; מי הסוטה המרים, שהפסיקן רבן יוחנן בן זכאי משרבו המנאפים, על יסוד הפסוק בהושע; והאשכולות - אותם אנשים "שהכל בהם" - שבטלו משמתו יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים.
בהמשך נוסיף ונעסוק בשאר הדברים שבטלו והשתנו במרוצת הדורות, עד סוף המסכת.