אנו ממשיכים בפרק המשניות במסכת סוטה. למדנו כי עגלה ערופה נערפת כאשר אין ידוע מי הרוצח, והמשנה שלפנינו דנה במקרה שבו קיימת סתירה בין העדויות בשאלה אם הרוצח ידוע אם לאו.
עדות מוכחשת בין עד אחד לחברו:
לשון המשנה: "עד אחד אומר: ראיתי את ההורג, ועד אחד אומר: לא ראית" - האחד מעיד שראה את הרוצח, והשני משיב כי באותה שעה עצמה שבה טוען חברו שראה, הוא היה עמו במקום, ובוודאי לא ראה דבר.
וכן: "אישה אומרת: ראיתי, ואישה אומרת: לא ראית" - אין הבדל בין עד כשר לבין אישה, שאינה כשרה לעדות בשאר דינים; לעניין עגלה ערופה כשרה היא לעדות.
מאחר שהעדויות סותרות זו את זו, אין בידינו לברר את המציאות ולדעת מי אמר את האמת, והדבר נשאר בגדר ספק. לפיכך עורפים את העגלה, שכן הספק בעינו עומד.
הבאים בזה אחר זה - הבהרת הגמרא:
הגמרא מבהירה כי הלכה זו נאמרה דווקא כאשר שני העדים באים בבת אחת, שאז אין האחד נאמן יותר מחברו. אך אם באו בזה אחר זה - התורה מאמינה לראשון שבא. שנאמר בעגלה ערופה: "לא נודע מי הכהו", שאין אדם בעולם היודע מי ההורג, ומכאן שאף אם אדם אחד יודע, אין זה נחשב ספק ואין הדין נוהג. נמצא שהעד הראשון שבא ואמר "ראיתי את הרוצח" יש לו מעמד של שני עדים, ולפיכך אם בא עד נוסף לאחר מכן ומכחישו - אין מאמינים לו.
עד אחד מול שניים:
"עד אחד אומר ראיתי, ושניים אומרים לא ראית - היו עורפין" - שני עדים מכחישים את דבריו, וממילא חוזר הדבר לספק שאין ידוע מי הרג את ההרוג, ועורפים.
"שניים אומרים ראינו, ואחד אומר להם לא ראיתם - לא היו עורפין" - שני עדים מעידים שראו את הרוצח, ואחד טוען כנגדם שהיה שם באותה שעה ולא ראו דבר. במקרה זה אין עורפים, שכן אין אדם אחד יכול לסתור את עדותם של שניים.
לסיכום: במשנה זו למדנו שכאשר העדויות מוכחשות בשווה - עד מול עד, או אישה מול אישה - נשאר הדבר בספק ועורפים את העגלה. הגמרא ביארה שדין זה נאמר בבאים כאחד, אך הבא ראשון נאמן כשני עדים מכוח "לא נודע מי הכהו". וכן למדנו את הכלל שאין אחד סותר את דברי השניים: עד אחד מול שניים - עורפים, ושניים מול אחד - אין עורפים.