משנה ז' בפרק ט' במסכת סוטה מבקשת לברר מה דינה של העגלה ומה דינו של הרוצח, כאשר נמצא ההורג - בין במהלך התהליך ובין לאחריו.
"נמצא ההורג עד שלא נערפה עגלה":
אם נמצא הרוצח, שעד אותה שעה לא היה מזוהה, קודם שנערף עורפה של העגלה - "תצא ותרעה בעדר". העגלה חוזרת לרעות עם שאר העדר, שכן אין בה קדושה כלשהי ואין איסור ליהנות ממנה. אף אם כבר הורדה אל נחל איתן, אל אותו עמק, לא נאסרה עד שתתבצע העריפה עצמה. משנמצא ההורג שוב אין צורך בעגלה ערופה, והיא חוזרת למעמדה הקודם.
"משנערפה עגלה - תיקבר במקומה":
אם נמצא הרוצח לאחר שכבר נערפה העגלה - "תיקבר במקומה", שהרי אי אפשר ליהנות ממנה, וזהו הכלל בהלכות עגלה ערופה: היא טעונה קבורה. וטעם הדבר בלשון המשנה:
"שעל ספק באתה מתחילתה" - מעיקרא הובאה ונערף ראשה מחמת ספק, במקרה שאין יודעים מי ההורג.
"כיפרה ספיקה והלכה לה" - היא השיגה את מה שהיתה אמורה להשיג, כיפרה על אותו ספק ועברה מן העולם.
מאחר שמילאה את תפקידה וסיפקה את הכפרה שהיתה צריכה להתרחש, מציאת הרוצח לאחר מכן אינה משנה את מעמדה למפרע: היא השיגה את שליחותה ונשארת באיסורה.
דינו של הרוצח שנמצא לאחר העריפה:
המשנה מסכמת כי אף שעגלה ערופה השלימה את תפקידה וסיפקה כפרה מסוימת, אין היא מכפרת על הרוצח: "נערפה עגלה ואחר כך נמצא ההורג - הרי זה ייהרג". אף שהעגלה כבר נערפה וכיפרה, עדיין עושים בו את הדין ברוצח, ובלבד שקוימו ההלכות הראויות של התראה ועדים וכיוצא בזה. הכפרה הניתנת אינה עבור הרוצח, אלא עבור הקהילה ועל כל אשמה שיש לה, ואין בה כדי להשפיע על אשמת הרוצח - והוא מקבל את עונשו.
לסיכום: למדנו כי מציאת ההורג קודם העריפה מבטלת את הצורך בעגלה, והיא יוצאת ורועה בעדר; משנערפה, נאסרת בהנאה וטעונה קבורה במקומה, שכן מתחילתה באה על ספק, כיפרה עליו והלכה לה, ואין מציאת ההורג משנה את מעמדה למפרע. ולמדנו עוד שכפרתה מכוונת לקהילה ולא לרוצח, ולפיכך אם נמצא ההורג לאחר העריפה - הרי זה ייהרג.