סוטה פרק ט' משנה ו'. במשנה הקודמת למדנו על עריפת העגלה, וכעת ממשיכה המשנה בתהליך שלאחר העריפה - רחיצת הידיים והצהרת הזקנים והכהנים.
רחיצת הידיים והצהרת הזקנים:
"זקני אותה העיר רוחצין את ידיהם במים במקום עריפתה של עגלה" - זקני העיר הקרובה ביותר רוחצים את ידיהם במים, במקום שבו נערפה העגלה. "ואומרים: ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו" - וכך הם מצהירים, בלשון הפסוק.
שאלת המשנה על ההצהרה:
"וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם?" - האם עלה בדעתנו שזקני בית הדין הם רוצחים, עד שיצטרכו להצהיר שלא שפכו את הדם הזה?
אלא שאין זו הצהרה על שפיכות דמים ממש, כי אם על אחריות עקיפה: "אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה". הזקנים מעידים על ההרוג שלא בא לידיהם ולא היה להם מגע עמו, שלא פטרוהו בלא שסיפקו לו מזון כראוי, ושלא ראוהו והניחוהו לצאת בלא שליווהו כראוי.
רש"י מבאר את חשש האחריות העקיפה שבשני הדברים:
מזון: אילו היו משלחים אותו לדרכו בלא מזון, שמא היה נדרש לגזול כדי לשרוד, ומתוך כך נהרג.
לוויה: אילו היו מניחים אותו לצאת מן העיר בלא לוויה, שמא לו היה עמו מלווה לא היה נרצח.
נמצא שהצהרת הזקנים היא שלא הייתה בידם אף אחריות עקיפה למה שאירע.
הצהרת הכהנים:
לאחר הצהרת הזקנים, "והכהנים אומרים" - באים הכהנים ואומרים את המשך לשון הפסוק: "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה', ואל תיתן דם נקי בקרב עמך ישראל" - כפר על עמך ישראל אשר פדית, ואל תיתן דם נקי בתוך עמך ישראל.
"ונכפר להם הדם":
הפסוק מסתיים במילים "וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם", ועל כך אומרת המשנה: "לא היו צריכים לומר 'ונכפר להם הדם'" - אין הכהנים אומרים מילות סיום אלו כחלק מהצהרתם. "אלא רוח הקודש מבשרתן: אימתי שתעשו כך, הדם מתכפר להם" - אין זו אמירת הכהנים, אלא בשורה שמבשרת רוח הקודש שבתורה: בכל עת שתעשו את תהליך עגלה ערופה כראוי, יתכפר הדם שנשפך ולא תישאו באחריות על מה שאירע.
לסיכום: במשנה זו למדנו את סדר ההצהרות שלאחר עריפת העגלה - זקני העיר הקרובה רוחצים ידיהם במקום העריפה ומצהירים "ידינו לא שפכה את הדם הזה", והמשנה מבארת שאין הכוונה לשפיכות דמים ממש אלא לשלילת אחריות עקיפה, במזון ובלוויה. לאחריהם אומרים הכהנים "כפר לעמך ישראל", ואת סיום הפסוק "ונכפר להם הדם" אין הם אומרים, אלא זו בשורת רוח הקודש שבעשיית התהליך כראוי מתכפר הדם.