לפנינו מסכת סוטה, פרק ט', משנה ב'. משנה זו באה להגביל את המקרים שבהם ניתן לקיים את מצוות עגלה ערופה, ומונה מצבים שבהם נמצאה הגופה במקום שאינו כשר לכך.
גופה שאינה מונחת על האדמה:
המשנה פותחת: "נמצא טמון בגל, או תלוי באילן, או צף על פני המים - לא היו עורפין". כלומר: גופה שנקברה בתוך ערמה, כגון ערמת אבנים, או שנמצאה תלויה על עץ, או צפה על פני המים - אין מקיימים בה את מצוות עגלה ערופה.
שלושת הדינים הללו נדרשים מלשון הפסוק:
"באדמה" - שתהא הגופה מונחת על גבי האדמה, ולא טמונה בגל.
"נופל" - שנפל, ולא תלוי באילן.
"בשדה" - בשדה, ולא צף על פני המים.
מקומות שאין מודדין מהם:
המשנה ממשיכה: "נמצא סמוך לספר, או לעיר שרובה נכרים, או לעיר שאין בה בית דין - לא היו עורפין":
"סמוך לספר" - סמוך לגבול, במקום הקרוב לאויביהם של ישראל.
"לעיר שרובה נכרים" - בסמיכות לעיר שרוב תושביה נכרים.
"לעיר שאין בה בית דין" - בסמיכות לעיר שאין בה בית דין.
הטעם בשני המקרים הראשונים, סמוך לגבול וסמוך לעיר של נכרים, מבואר בגמרא מלשון הפסוק: "כי ימצא חלל" - "פרט למצוי", למעט מקרה שהוא שכיח. במקום הסמוך לאויב, לגבול או לעיר של נכרים, שכיח הדבר שיארע קלקול ואדם ייהרג, ואין זו מציאה חריגה.
ואילו במקרה של עיר שאין בה בית דין, אין הכוונה שמצוות עגלה ערופה מתבטלת לחלוטין, אלא שאין מודדים ואין עורפים לאותה עיר, כי אם לעיר הקרובה ביותר שיש בה בית דין. זהו שממשיכה המשנה ומבארת: "אין מודדין אלא מעיר שיש בה בית דין".
"נמצא מכוון בין שתי עיירות":
מה הדין אם נמצאה הגופה בדיוק במרחק שווה בין שתי עיירות שיש בהן בית דין? על כך אומרת המשנה: "שתיהן מביאות שתי עגלות, דברי רבי אליעזר". רבי אליעזר סובר שאפשר לצמצם - כלומר, ניתן שתהיה חלוקה מדויקת ושווה בדיוק. ומכיוון שכך, כאשר התורה אומרת "העיר הקרובה", אפשר שהכוונה לקרובות, בלשון רבים, אף ליותר מעיר אחת.
אולם אין הלכה כשיטתו של רבי אליעזר, אלא נקבע שאי אפשר לצמצם - אין מציאות של מדידה מדויקת לחלוטין. לפיכך אין שתי העיירות מביאות שתי עגלות, אלא מביאות עגלה אחת ומתנות ביניהן: "אם אתם הקרובים - הרי היא משלכם, ואם אנו הקרובים - הרי היא משלנו".
ירושלים:
לבסוף אומרת המשנה שאם ירושלים היא העיר הקרובה ביותר, אין היא מביאה עגלה ערופה. הטעם הוא שנאמר בפסוק שנמצא החלל "באדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך לרשתה", וירושלים אינה נחשבת חלק מן הנחלה, שכן לא נתחלקה לשבטים אלא נותרה נפרדת. לפיכך, במקום למדוד מירושלים, מודדים מן העיר הקרובה ביותר שיש בה בית דין, כאמור לעיל.
לסיכום: משנה זו מגבילה את מצוות עגלה ערופה בכמה כיוונים: מצד מצב הגופה - שתהיה מונחת באדמה, נופלת ובשדה, ולא טמונה בגל, תלויה באילן או צפה על המים; מצד מקום המציאה - שאינו סמוך לגבול או לעיר שרובה נכרים, מפני ש"כי ימצא" בא למעט את המצוי; מצד העיר הנמדדת - שיהיה בה בית דין; ומצד ירושלים, שאינה בכלל הנחלה שנתחלקה לשבטים. וכן למדנו את מחלוקת רבי אליעזר וההלכה בגופה שנמצאה מכוונת בין שתי עיירות, שמביאות עגלה אחת ומתנות ביניהן.