סוטה פרק ט' משנה א'. פרק זה עוסק בדיני עגלה ערופה - העגלה שמביאים כאשר נמצאת גופת הרוג ואין ידוע מי הרוצח. עגלה זו נקראת "ערופה" משום שעורפים את ראשה מאחוריה.
"עגלה ערופה בלשון הקודש":
המשנה בפרק הקודם לימדה כי בתהליך עגלה ערופה יש אמירה שבית הדין אומר, ואמירה זו חייבת להיאמר בלשון הקודש. בכך פותחת המשנה: "עגלה ערופה בלשון הקודש" - כלומר, אותה אמירה נאמרת בעברית. לזהותה המדויקת של האמירה נגיע בהמשך, ותחילה נעמוד על עצם תהליך העגלה הערופה.
מקור הדין בפסוק: "כי ימצא חלל באדמה... ויצאו זקניך ושופטיך" - אם נמצא מת באדמה, יוצאים הזקנים והשופטים. התורה מתארת כיצד עליהם לצאת ולמדוד איזו עיר קרובה ביותר אל המת, ובית הדין של אותה עיר הוא שיעשה את תהליך העגלה הערופה.
כמה יוצאים למדידה:
לדעת תנא קמא: "שלושה מבית דין הגדול שבירושלים" - שלושה מן הסנהדרין הגדולה שבירושלים היו יוצאים.
לדעת רבי יהודה: חמישה, והוא דורש זאת מלשון הפסוק:
"זקניך" - לשון רבים, הרי שניים.
"ושופטיך" - לשון רבים, הרי עוד שניים.
ואין בית דין שקול, שלעולם אין בית דין במספר זוגי, לפיכך "מוסיף עליהן עוד אחד" - סך הכול חמישה.
נמצא, אם כן, שלוש או חמישה - לפי תנא קמא שלושה ולפי רבי יהודה חמישה - והם היוצאים למדוד איזו עיר קרובה ביותר אל החלל.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אמירת עגלה ערופה נאמרת בלשון הקודש, וכי מן הפסוק "כי ימצא חלל באדמה... ויצאו זקניך ושופטיך" נלמד שיוצאים מבית הדין הגדול שבירושלים למדוד את העיר הקרובה אל המת - שלושה לדעת תנא קמא, וחמישה לדעת רבי יהודה מכוח דרשת "זקניך ושופטיך" בתוספת אחד, שאין בית דין שקול. בהמשך נעמוד על תוכנה המדויק של האמירה הנאמרת בלשון הקודש.