סוטה, פרק ח', משנה ו'. משנה זו חותמת את התהליך שהתקיים לפני היציאה למלחמה. היא נפתחת בציטוט הפסוק: "והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם" - ולאחר שסיימו השוטרים לדבר אל העם, "ופקדו שרי צבאות בראש העם": מינו שרי צבאות, כגנרלים, בראש הצבא.
"ובעקבו של עם":
המשנה ממשיכה את הרעיון ומוסיפה על לשון הפסוק, שאף בעורף הצבא מעמידים ממונים. תפקידם של לוחמים אלו מתואר בהמשך: "מעמידין זקיפין לפניהם ואחרים מאחוריהם" - מציבים זקיפין לפני הלוחמים, וכן אחרים מאחוריהם.
מהם 'זקיפין'?
ישנם פירושים שונים. המילה קשורה בוודאי לשורש 'זוקף', כלשון ברכות השחר: "זוקף כפופים" - מיישר ומעמיד בזקיפה. לפי כמה מפרשים היו אלו לוחמים גדולים, אנשי חיל, שתפקידם לסייע לאנשים העומדים ליפול ולהעמידם על עומדם.
ואולם בידי אנשים אלו היה גם כלי אחר: "וכשילין של ברזל בידיהם" - גרזני ברזל בידיהם. "וכל המבקש לחזור" - כל מי שמבקש לברוח מן הקרב, "הרשות בידו לקפח את שוקיו" - הרשות נתונה לזקיפין להכותו בגרזן ברגליו.
"שתחילת ניסה נפילה":
הסיבה לחשיבות הדבר, עד כדי היתר של מעשה אלים כל כך, מבוארת בהמשך המשנה: "שתחילת ניסה נפילה". לכאורה היה מקום לומר להיפך - שתחילת הנפילה היא הניסה; כלומר, ראשיתה של התבוסה היא הבריחה. שכן משעה שמתחילים אנשים לברוח, הדבר הופך מדבק: הכול נבהלים, המלחמה אבודה, והלוחמים מוכים ואף נהרגים חס ושלום. לפיכך קריטי להחזיק את הלוחמים במקומם.
את הרעיון שהפסד המלחמה נובע מן הבריחה מוכיחה המשנה משני פסוקים:
"נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם" - ישראל ברחו מפני הפלשתים, ובעקבות זאת היה הרג גדול בעם; הם נהרגו בידי האויב מפני שברחו.
"ולהלן הוא אומר" - ובהמשך נאמר: "וינוסו אנשי ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים" - אנשי ישראל ברחו מפני הפלשתים, ונפלו חללים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את השלב המסיים של ההיערכות למלחמה: מינוי שרי צבאות בראש העם ובעורפו, והעמדת ה'זקיפין' לפני הלוחמים ומאחוריהם - מעמידים את הכורעים ליפול, ומונעים בכוח את הבריחה מן הקרב. יסוד הדברים הוא ש"תחילת ניסה נפילה", ומכאן החשיבות הגדולה לוודא שאנשים לא יברחו מן הקרב.