סוטה פרק ז', משנה ד'. המשנה עוברת כעת לדון בחליצה. כפי שלמדנו, האמירות שבחליצה צריכות להיאמר בלשון הקודש.
"חליצה כיצד?" - שאלת המשנה היא: מהו המקור לכך שאמירות החליצה נעשות דווקא בלשון הקודש?
דרשת המשנה - גזירה שווה מלשון 'עניה':
"וענתה ואמרה" - בפרשת חליצה נקטה התורה לשון של עניה.
"וענו הלוים ואמרו" - ולהלן, בברכות ובקללות שעל הר גריזים והר עיבל, נאמרה אף היא לשון של עניה.
ומה שנאמר להלן אצל הלויים היה בלשון הקודש, כפי שלמדנו בגזירה שווה "קול, קול" מהר סיני - ומכאן "אף כאן בלשון הקודש".
נמצא שאף החליצה, שנאמרה בה לשון "וענתה" - לשון של עניה - צריכה להיעשות בלשון הקודש.
שיטת רבי יהודה:
רבי יהודה לומד זאת ממקור אחר. בפרשת חליצה נאמר "וענתה ואמרה ככה". לפי פשוטו, "ככה" הוא חלק מן המשפט: "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו" - כך ייעשה למי שאינו מבקש לבנות את בית אחיו בייבום, אלא לחלוץ.
אך דורשים את המילה "ככה" בפני עצמה, כאומרת "כמו זה" - "עד שתאמר בלשון הזה", עד שתאמר בדיוק את הלשון הכתובה בתורה, שהיא לשון הקודש.
לסיכום: במשנה זו נלמד שהאמירות שבחליצה צריכות להיאמר בלשון הקודש. תנא קמא לומד זאת בגזירה שווה מלשון 'עניה' שבברכות והקללות אצל הלויים, שאף היא נאמרה בלשון הקודש (מגזירה שווה "קול, קול" מהר סיני); ורבי יהודה לומד זאת מן המילה "ככה" - עד שתאמר בדיוק בלשון הכתובה בתורה.