סוטה, פרק ז', משנה ג'. לאחר שהמשנה הקודמת מנתה את הדברים הנאמרים בלשון הקודש, מכאן ואילך מתחילות המשניות לפרט ולבאר כל אחד מהם בנפרד. הראשון שבהם הוא מקרא ביכורים - האמירה שאומר אדם בעת הבאת ביכוריו לבית המקדש.
"מקרא ביכורים כיצד":
לשון המשנה "כיצד" אינה שאלה על אופן קיום המצווה, אלא שאלה על מקור הדין: מנין לנו שמקרא ביכורים חייב להיאמר דווקא בלשון הקודש?
התשובה נלמדת בגזירה שווה בין שני כתובים:
"וענית ואמרת לפני ה' אלוקיך" - בפרשת ביכורים, קודם הגשת הביכורים בבית המקדש, נאמרת אמירת מקרא ביכורים, והתורה נקטה בה לשון "וענית".
"וענו הלויים ואמרו" - בברכות ובקללות שנאמרו בהר גריזים ובהר עיבל נקטה התורה באותה לשון עצמה.
מתוך שוויון הלשון - "וענית", "וענו" - דורשת המשנה: "מה עניה האמורה להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש". כשם שעניית הלויים בהר גריזים ובהר עיבל נאמרה בלשון הקודש, כך אף מקרא ביכורים נאמר בלשון הקודש.
הנקודה שנותרה טעונה ביאור:
מן המשנה עצמה אין ראיה מנין שעניית הלויים בהר גריזים ובהר עיבל הייתה בלשון הקודש. על כך אומרת הגמרא שאף דין זה נלמד בגזירה שווה נוספת - "קול" "קול" ממשה:
בברכות ובקללות נאמר שהלויים אומרים את דבריהם "קול רם".
במתן תורה נאמר "ומשה יעננו בקול", ושם הדברים נאמרו בלשון הקודש בבירור.
נמצא, אם כן, שרשרת לימוד שלמה: ממשה במתן תורה למדנו שה"קול" הוא בלשון הקודש; מן ה"קול" למדנו שעניית הלויים בהר גריזים ובהר עיבל הייתה בלשון הקודש; ומעניית הלויים למדנו שאף מקרא ביכורים נאמר בלשון הקודש.
לסיכום: במשנה זו למדנו את מקור הדין שמקרא ביכורים נאמר בלשון הקודש - גזירה שווה "וענית" "וענו" מן הברכות והקללות שבהר גריזים ובהר עיבל, ומשם, בגזירה שווה "קול" "קול" ממשה במתן תורה. בהמשך יפרטו המשניות את שאר הדברים הנאמרים בלשון הקודש.