אנו עומדים במשנה ב' מפרק ז' במסכת סוטה. משנה זו נצבת כניגודה של המשנה הקודמת: המשנה הקודמת עסקה בדברים הנאמרים בכל לשון, ומשנתנו באה למנות את הדברים שאין הם נאמרים אלא בלשון הקודש - בעברית בלבד.
"ואלו נאמרין בלשון הקודש":
"מקרא ביכורים" - ההצהרה שאומר האדם בהביאו את הביכורים לבית המקדש. אמירה זו חייבת להיאמר בלשון הקודש.
"וחליצה" - האמירות הנאמרות בתהליך החליצה. אישה שמת בעלה ולא הניח ילדים, נופלת ליבום לאחי הבעל, ובידם לעשות חליצה: היא חולצת מרגלו נעל מיוחדת, ואמירות מסוימות נאמרות על ידי שני הצדדים - ואלו צריכות להיאמר בעברית.
"ברכות וקללות" - הברכות והקללות שאמרו הלוויים עם כניסתם הראשונה של כלל ישראל לארץ ישראל, כאשר חלק מן העם עמדו על הר גריזים וחלקם על הר עיבל. הלוויים אמרו את מערכת הברכות ואת מערכת הקללות המובאות בתורה, וגם אלו היו צריכות להיאמר בעברית.
"ברכת כהנים" - מה שאנו קוראים 'דוכנן', שבו הכהנים מברכים את הציבור. בארץ ישראל נוהגים בזה בכל יום, ובחוץ לארץ, בגלות, רק ביום טוב - ובכל אופן חייבת להיאמר בעברית.
"וברכת כהן גדול" - הברכות שאומר הכהן הגדול ביום הכיפורים. המשנה במסכת יומא מונה סדרה של ברכות שהוא אומר לאחר קריאתו בתורה, ואף הן בעברית.
"ופרשת המלך" - ברכות דומות לאלו של הכהן הגדול נאמרות על ידי המלך במצוות הקהל, המתקיימת בסוכות שלאחר שנת השמיטה, כאשר כל העם מתאסף בירושלים. אף אמירות אלו נאמרות בעברית.
"ופרשת עגלה ערופה" - האמירות שבתהליך עגלה ערופה. כאשר נמצא הרוג ואין יודעים מי הרגו, זקני העיר הקרובה מביאים עגלה ועורפים אותה, רוחצים שם את ידיהם ואומרים את האמירה שבתורה - ואמירה זו צריכה להיעשות בלשון הקודש.
"ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם" - יש כהן מיוחד הנמשח בשמן המשחה לקראת היציאה למלחמה. בשעה שהעם יוצא לקרב, אותו כהן, המשוח מלחמה, מזרז את הצבא בדבריו, ואת הזירוז הזה - בשעה שהוא מדבר אל העם, אל הצבא - עליו לומר בלשון הקודש.
לסיכום: לעומת הדברים הנאמרים בכל לשון שנמנו במשנה הקודמת, מונה משנתנו שמונה אמירות שאינן נאמרות אלא בלשון הקודש: מקרא ביכורים, אמירות החליצה, הברכות והקללות שעל הר גריזים והר עיבל, ברכת כהנים, ברכות הכהן הגדול ביום הכיפורים, פרשת המלך בהקהל, פרשת עגלה ערופה, ודברי משוח מלחמה אל העם.