סוטה, פרק ו', משנה ג'. במשנה הקודמת למדנו את ההלכה שאם עד אחד מעיד כי בשעה שהתייחדה האישה עם האיש שהוזהרה שלא להתייחד עמו היא זינתה - אין היא שותה ממי הסוטה. משנתנו באה לבאר את הבסיס להלכה זו ואת מקורה בכתובים.
הקל וחומר שהיה מקום ללמוד:
המשנה פותחת ואומרת "שהיה בדין" - כלומר, מן הדין היה מקום לבנות קל וחומר ולומר להיפך, וכך היה נראה מהלכו:
"ומה אם עדות ראשונה שאין אוסרתה איסור עולם" - העדות הראשונה היא ההעדה על כך שנכנסה לסתר עם האיש שהוזהרה עליו. עצם העובדה שנסתרה עמו אינה חמורה כל כך, שכן אין היא אוסרת אותה לעולם: האיסור שנוצר יכול להיפתר בכך שתשתה ממי הסוטה, תוכח כחפה מפשע ותחזור להיתר לבעלה. נמצא שהאיסור שנוצר בעקבות הסתירה אינו קבוע.
"אין מתקיים דבר בפחות משניים" - ואף על פי כן, אין עדות זו מתקיימת אלא בשני עדים.
"עדות אחרונה שעשאתה איסור עולם - אינו דין שלא תתקיים בפחות משניים?" - העדות המאוחרת היא ההעדה על כך שאכן נאפה, ועדות זו אוסרת אותה על בעלה לעולם. אם כן, קל וחומר שאין היא מתקיימת בפחות משני עדים.
זהו הטיעון: אם האיסור הקל, שאינו קבוע, הנוצר על ידי הסתירה בלבד, דורש שני עדים - בוודאי שהעדות על מעשה הניאוף עצמו, האוסרת אותה לעולם, תדרוש שני עדים.
תלמוד לומר:
על כך באה התורה ומלמדת "ועד אין בה" - שבמצב שלאחר שנסתרה עם האיש אין בה עד. מכאן למדים ש"כל עדות יש בה": רק כאשר אין כל עדות כלל היא שותה ממי הסוטה, אך אם הייתה בה עדות כלשהי, ואפילו עד אחד בלבד - אין היא שותה ממי הסוטה.
הקל וחומר ההפוך:
עתה מעלה המשנה את הטיעון בכיוון הנגדי: "והלא קל וחומר לעדות הראשונה מעתה" - לאחר שנתחדש שדי בעד אחד לעדות על הניאוף, נבנה קל וחומר לגבי העדות על הסתירה:
"ומה אם עדות אחרונה שאוסרתה איסור עולם הרי היא מתקיימת בעד אחד" - העדות על כך שנאפה, האוסרת אותה לעולם, מתקיימת אף בעד אחד.
"עדות הראשונה שאין אוסרתה איסור עולם - אינו דין שתתקיים בעד אחד?" - העדות על הסתירה, שאינה אוסרת אותה לעולם ואפשר לבטלה בשתיית מי הסוטה, קל וחומר שתתקיים בעד אחד. מדוע, אם כן, נאמר שנדרשת עדות שני עדים על היותה במקום מוסתר כדי שתשתה ממי הסוטה?
גזרה שווה "דבר" "דבר":
על כך תלמוד לומר "כי מצא בה ערות דבר" - עניין של פריצות מינית, שהוא רמז לייחוד עם האיש. ולהלן, במקום אחר בתורה, נאמר "על פי שנים יקום דבר". מכאן גזרה שווה: כשם שה"דבר" שנאמר להלן מתקיים על פי שניים, כך גם "ערות דבר" של הייחוד מתקיים על פי שניים - בשני עדים.
מסקנת הגמרא:
למעשה, מסקנת הגמרא היא שאין גזרה שווה זו נחוצה לעדות על הסתירה, אלא למקרה שאין בו לא קינוי ולא סתירה, אלא עדות כללית בלבד שאישה נאפה - שבה נדרשים שני עדים. ואילו הצורך בשני עדים על הסתירה נלמד ממקור אחר: מן הכתוב "ועד אין בה", שאין לה עד לגבי מעשה הניאוף עצמו. ודורשת הגמרא: "בה" ולא בקינוי, "בה" ולא בסתירה - שרק לגבי מעשה הניאוף עצמו די בעד אחד, אך לקינוי, היא האזהרה, ולסתירה, היא ההסתתרות, נדרשים שני עדים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את מקורה של ההלכה שעד אחד מעכב את שתיית מי הסוטה. המשנה דחתה את הקל וחומר שהיה מחייב שני עדים גם לעדות על הניאוף, מכוח הכתוב "ועד אין בה" - "כל עדות יש בה", ואף דחתה את הקל וחומר ההפוך שהיה מסתפק בעד אחד לעדות על הסתירה, מכוח הגזרה שווה "דבר" "דבר". ולמדנו את מסקנת הגמרא: לקינוי ולסתירה נדרשים שני עדים, ואילו למעשה הניאוף עצמו די בעד אחד.