סוטה, פרק ו', משנה ב'. משנה זו ממשיכה לדון בעדים שבדרך כלל אין עדותם נאמנת, ואף על פי כן יש בכוחם להשפיע. אלא שכאן אין העדות נוגעת לסתירה, כפי שדנה בה המשנה הקודמת, אלא לעדות על עצם הטומאה - שהאישה נבעלה בפועל בשעה שהייתה מסותרת.
"אמר עד אחד: אני ראיתיה שנטמאת":
אם עד אחד בלבד מעיד "אני ראיתיה שנטמאת" - שראה כי בעת שהופרשה נבעלה באיסור - "לא היתה שותה". שהתורה אומרת "ועד אין בה", ומשמע שאם יש עד, ואפילו עד אחד, אין היא שותה, ויוצאת בגט בלא כתובה.
עדות עבד ושפחה:
המשנה מוסיפה כי אפילו עבד ואפילו שפחה - "הרי אלו נאמנין". נאמנותם אינה מצטמצמת לכך שלא תשתה ממי הסוטה, אלא "אף לפוסלה מכתובתה", והיא נשארת אסורה לבעלה. וזאת משום שקדמו כאן קינוי וסתירה - מהלך משמעותי, שבו הזהיר אותה בעלה ואף על פי כן נסתרה. בנסיבות אלו מפסידה היא את כתובתה אף על פי עדותם של עבד או שפחה המעידים שנטמאה.
חמש הנשים החשודות בשנאתה:
המשנה מונה חמש נשים שיש להן זיקה אל הסוטה. הגמרא ביבמות מבארת כי אף שבדרך כלל עדותה של אישה אחת מספקת להעיד שבעלה של אישה מת ושהיא רשאית להינשא מחדש, חמש נשים אלו מוחזקות - או שחוששים - שהן שונאות אותה מפני זיקתן אליה. ומאחר שהן חשודות בשנאתה, יש לחוש שמבקשות הן לקלקל לה, ולפיכך אין מאמינים להן לומר שמת בעלה. משנתנו מלמדת כי אף על פי כן, במקרה שלפנינו יש לעדותן תוקף מסוים.
חמותה.
בת חמותה.
צרתה - הנשואה לאותו בעל.
יבמתה - שהיו נשואות לשני אחים.
בת בעלה - בת חורגתה.
כל אלו, אף שלעניין עדות על מות הבעל אינן נאמנות, כאן "הרי אלו נאמנות" - במידה זו בלבד, לומר שנבעלה בשעה שהייתה מוסתרת, ולפיכך אין היא שותה ממי הסוטה.
"ולא לפוסלה מכתובתה, אלא שלא תשתה" - להשלכה זו אין הן נאמנות, כיוון שהן שונאות אותה. הדבר היחיד שמאמינים להן הוא לחומרא, שלא נניח לה לשתות. היא נשארת אסורה לבעלה, אך אינה מאבדת את כתובתה מחמת עדותן.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי עדות על טומאתה של הסוטה מתקבלת אף מעד אחד, ואף מעבד ומשפחה - הן למנוע ממנה לשתות והן לפוסלה מכתובתה. אך חמש הנשים החשודות בשנאתה נאמנות למחצה בלבד: לחומרא, שלא תשתה ותישאר אסורה לבעלה, ולא להפסידה את כתובתה.