סוטה פרק ו' משנה ד': עדים סותרים על הניאוף

סוטה, פרק ו', משנה ד'. משנה זו דנה במקרה שבו נחלקים עדים בשאלה האם האישה נטמאה - כלומר, האם בגדה בשעה שהייתה בסתירה.

לשון המשנה:

"עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת, אשה אומרת נטמאת ואשה אומרת לא נטמאת - היתה שותה". ופירוש הדברים:

• "עד אומר נטמאת" - עד אחד מעיד שהאישה זינתה.

• "ועד אומר לא נטמאת" - עד אחר מכחישו ומעיד שלא נטמאה.

• "אשה אומרת נטמאת ואשה אומרת לא נטמאת" - הדין נוהג אף כאשר המעידות הן נשים: אחת מעידה שנטמאה והשנייה מכחישה.

• "היתה שותה" - בשני המצבים הללו האישה שותה מן המים המרים.

מדוע אין העדות הראשונה מתקבלת?

בדרך כלל, כאשר אנו מאמינים לעד אחד, מרגע שהעיד נחשבת עדותו כשניים, וכאשר בא עד שני ומבקש לסתור אותו - אין מאמינים לו. אולם המשנה כאן עוסקת במצב שבו שני העדים באו בבת אחת, ולפיכך עדותו של המעיד שנטמאה לא הוחזקה כלל, שכן לא הספיקה להתחזק. אך אם העד האומר שנטמאה היה בא ראשון, לא היו משקים אותה, מפני שהיינו מאמינים לעדותו.

עד אחד מול שני עדים:

1. "אחד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת - היתה שותה" - שני העדים באים ואומרים לעד הראשון: היינו שם באותה שעה ממש, ומה שאמרת אינו נכון. עם זאת, עדיין קיימת האפשרות שנטמאה לאחר מכן, לאחר שאחד מאיתנו עזב את המקום, ולפיכך היא שותה.

2. "שנים אומרים נטמאת ואחד אומר לא נטמאת - לא היתה שותה" - כאן אנו מאמינים לשניים, ואין משקים אותה, שהרי לפנינו עדות גמורה שנטמאה. ומאחר שהיא עצמה יודעת שהיא אשמה, אין כל תכלית בשתייתה.

לסיכום: במשנה זו למדנו כי כאשר העדויות מכחישות זו את זו בשקילות - עד מול עד או אשה מול אשה - האישה שותה, משום שבאו בבת אחת ועדות הטומאה לא הוחזקה. אף עד אחד כנגד שניים אינו מוציא אותה מכלל שתייה, שכן עדות השניים אינה שוללת אפשרות שנטמאה לאחר שעזבו. אולם כאשר שניים מעידים שנטמאה ואחד מכחיש - מתקבלת עדות השניים, ואין משקים אותה.