סוטה פרק ו', משנה א'. משנה זו מציגה גרסה נוספת של מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע שכבר נשנתה בתחילת פרק א': לדעת רבי אליעזר, אף שהקינוי צריך להיעשות בפני שני עדים, הסתירה - ההסתתרות - אינה צריכה להיות בפני עדים כשרים, ודי בעד אחד, ואף בבעל עצמו. רבי יהושע לעומתו סובר שאף הסתירה צריכה להיות בפני שני עדים.
דעת רבי אליעזר:
המשנה פותחת: "מי שקינא לאשתו ונסתרה" - קינא לה בפני שני עדים, ולאחר הקינוי נסתרה, אלא שאין עדים כשרים על הסתירה. "אפילו שמע מעוף הפורח" - ביטוי מושאל לעדות שאינה כשרה, כגון עד אחד; ואף על פי כן, לדעת רבי אליעזר, על יסוד המשנה בפרק הראשון, רשאי הבעל להעלותה לירושלים ולהשקותה מי סוטה על סמך זה.
אולם מסיבה כלשהי החליט הבעל שאין רצונו בכך, והרי הוא בגדר בעל האומר 'איני משקה'. במצב זה - "יוציא וייתן כתובה": עליו לגרשה, שהרי אין היא שותה, והשתייה היא המתירה אותה לו; ועליו לשלם את כתובתה, שכן הוא זה המסרב להשקותה, ולפי שיטתו הייתה יכולה לשתות אף על פי עדותו של 'עוף הפורח', כלומר עד שאינו כשר. "דברי רבי אליעזר".
דעת רבי יהושע:
רבי יהושע, הסובר שהסתירה טעונה שני עדים כשרים, מחזיק בדעה שכאשר אין עדים כשרים - וזה המקרה שבו עוסקת המשנה, שאין בידינו אלא 'עוף הפורח', עד שאינו נאמן - אין האישה נאסרת על בעלה על סמך עדות שאינה כשרה. אין היא נאסרת אלא אם כן הגיעו הדברים לכדי כך שהנשים הטוות צמר לאור הלבנה משוחחות בגנותה.
טוויית הצמר לאור הלבנה הייתה מלאכה שנשים עשו יחדיו, ותוך כדי כך שוחחו זו עם זו וריכלו. משהגיעו הדברים לרמה שבה הנשים מרכלות עליה דרך קבע על התנהגותה הבלתי ראויה, המצב מכוער דיו עד שאין הבעל יכול להשאירה כאשתו. ולא זו בלבד, אלא שלהבנתו של רבי יהושע אף מי הסוטה אינם מועילים לה, כפי שאנו לומדים מן הפסוק.
לפיכך אין היא נאסרת עליו באופן רשמי, אך חייב הוא לגרשה משהגיעה התנהגותה לרמה זו, ועם זאת עליו לשלם את כתובתה, שכן דבר לא הוכח כשלעצמו; אלא שהדברים נעשו מכוערים כל כך, עד שאין זה ראוי שיוסיפו להיות נשואים זה לזו.
לסיכום: במשנה זו נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע במידת העדות הנדרשת על הסתירה. לרבי אליעזר די אף ב'עוף הפורח', ומשאין הבעל מעוניין להשקותה - יוציא וייתן כתובה. לרבי יהושע אין עדות פסולה אוסרת אותה, אך משנעשה הדבר מכוער עד שהנשים מרכלות עליה בשעת מלאכתן - יוציא וייתן כתובה, שהרי לא הוכח דבר.