סוטה, פרק ה', משנה ד'. אף משנה זו נאמרה "בו ביום", והיא באה לדון כיצד בדיוק נאמרה שירת הים על ידי משה וכלל ישראל. אגב כך נלמד גם על אופן אמירת ההלל בזמן הגמרא.
דרשת רבי עקיבא:
המשנה פותחת: "בו ביום דרש רבי עקיבא". רבי עקיבא דורש מן הפסוק "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר". לכאורה המילה "לאמר" מיותרת - הרי הם אמרו את השירה, ומה באה המילה להוסיף? על כך שואלת המשנה: "ומה תלמוד לומר לאמר?", ומשיבה: "מלמד שהיו ישראל עונין אחריו של משה על כל דבר ודבר כקורין את ההלל". המילה המיותרת מלמדת שהייתה תגובה מצד כלל ישראל, שענו אחרי משה על כל ביטוי וכל דבר ודבר שאמר.
כיצד הקריא הגדול את ההלל בזמן הגמרא:
הגמרא מבארת שכלל ישראל אמרו את השירה "כגדול המקרא את ההלל". בזמן הגמרא היה הגדול מוציא את הציבור כולו: הוא כיוון להוציאם, והם היו מקשיבים ועונים על דבריו.
באמירת ההלל: הגדול היה אומר "הללו עבדי ה'", והציבור היה עונה "הללויה". כך גם בפסקה השנייה: משהגיע ל"בצאת ישראל ממצרים", חזר הציבור אחריו על אותן מילים, ומאותה נקודה ואילך ענו "הללויה" אחרי כל משפט ומשפט.
בשירת הים: משה אמר "אשירה לה'", והם ענו אחריו "אשירה לה'"; אמר את המילים הבאות, "כי גאה גאה", ושוב ענו "אשירה לה'". מעין אמירת אמן, כדרך שהיו אומרים את ההלל.
זהו, אם כן, פירושה של המילה "לאמר".
שיטת רבי נחמיה:
רבי נחמיה חולק וסובר כי השירה נאמרה לאחר היציאה מן הים "כקורא את שמע" ולא כקורין את ההלל - כלומר כולם אמרו אותה יחד באחידות. הגמרא מבארת שדבריו באים למעט את שני האופנים שבהם מוקרא ההלל: לא כדרך שגדול מקריא אותו, ואף לא כדרך שילד מקריא אותו.
שכן יש בגמרא דעה - שרבי נחמיה במשנתנו אינו הולך לפיה - שהשירה נאמרה בדרך שבה ילד מקריא את ההלל. כאשר הילד מקריא, אין הוא יכול להוציא את הציבור, ולפיכך הציבור חוזר אחריו: הילד אומר פסוק, והציבור חוזר על אותו פסוק אחריו. באופן זה אומר הציבור את הדברים בעצמו, אלא שהוא חוזר אחר המקריא.
לדעת רבי נחמיה אמרו את השירה כקריאת שמע, את הכל יחד ובקול אחד. הדבר דרש שכלל ישראל כולו יהיה חדור באותה רוח אלוקית, עד שידעו כולם יחד מה לומר. זו כמעט צורה של נבואה - לא נבואה ממש, אך דבר שהורה לכולם לומר את אותם דברים באותו זמן.
לסיכום: המשנה דורשת את המילה "לאמר" שבפסוק "אז ישיר". לדעת רבי עקיבא היא מלמדת שכלל ישראל ענו אחרי משה על כל דבר ודבר, כדרך שהגדול מקריא את ההלל ומוציא בכך את הציבור; ולדעת רבי נחמיה נאמרה השירה כקריאת שמע, בקול אחד ובאחידות, ולא כדרך הקראת ההלל - לא בידי גדול ולא בידי ילד.