סוטה, פרק ד', משנה ד'. משנה זו עוסקת בכמה מצבים שבהם היה מקום לחשוב שהאישה אינה יכולה לשתות מן המים המאררים, או שאין בכוחם של המים להתירה לבעלה. המשנה מלמדת שאף במצבים אלו האישה שותה, והמים מתירים אותה.
"אשת כהן שותה ומותרת לבעלה":
אשתו של כהן שותה מן המים ועוברת את התהליך, ואם היא נקייה - שאין המים ממיתים אותה - היא מותרת לבעלה כדין התורה, בדיוק ככל אישה אחרת.
מדוע היה מקום לחשוב שאשת כהן שונה? משום שבאשת ישראל, אם נבעלה לנואף בעל כורחה, היא מותרת לבעלה; ואילו אשת כהן, אף אם נאנסה, אסורה לבעלה. כיוון שנבעלה למי שאינה מותרת לו, יש כאן יחס של ניאוף האוסר אותה אף בעל כורחה.
לפיכך היה אפשר לחשוב כך: אמנם ייתכן שהמים לא המיתוה מפני שהיא חפה מפשע ולא נבעלה ברצון, אך שמא נבעלה שלא ברצון - ואז, בהיותה אשת כהן, יש לאסרה על בעלה חרף חפותה. באה המשנה ומלמדת: אין חוששים שחפותה נובעת מכך שנאנסה בלבד, אלא מניחים שלא נבעלה כלל, ולפיכך היא מותרת לבעלה.
"אשת סריס שותה":
אשתו של סריס, שאינו עקר בלבד אלא חסרים לו האיברים המתאימים, אף היא שותה. הטעם שהיה מקום לחשוב שאינה בכלל הפרשה: הפסוק נוקט, בדברו על הנואף, ששכב עמה מי שהוא מלבד בעלה - ומכאן היה אפשר להסיק שבעלה צריך להיות אדם המסוגל לשכב עמה. על כן היה מקום לחשוב שאין דין בעל חל על נישואיהם ואין פרשת סוטה חלה עליהם. באה המשנה ומלמדת: אם קינא לה ונסתרה עם אותו אדם, היא שותה מן המים.
"על ידי כל העריות מקנין":
אף אם הנואף הפוטנציאלי שהזהירה מפניו הוא ערווה לה - אדם שהיא אסורה עליו אף לולא הייתה נשואה, מחמת קרבה משפחתית וכדומה - יש כאן דין קינוי, ואם נסתרה היא שותה.
וההווה אמינא: הואיל וקיימת הלכה שאישה שנאפה נאסרת גם על בעלה וגם על הנואף, היה מקום לחשוב שכל פרשת סוטה אינה חלה אלא על אישה שאלמלא נאפה לא הייתה נאסרת לעולם על הנואף - שאם תתאלמן או תתגרש תוכל להינשא לו. וכיוון שלנואף זה לא תוכל להינשא לעולם, בהיותו ערווה לה, היה מקום לחשוב שאין פרשת סוטה חלה עליה כלל. באה המשנה ומלמדת שאף על פי שהאדם שהזהירה מפניו הוא ערווה, דין סוטה חל עליה.
"חוץ מן הקטן וממי שאינו איש":
זהו היוצא מן הכלל היחיד, ובו שני מקרים:
הקטן: אם קינא לה על ילד. בעניין הגדרת "קטן" נחלקו הראשונים:
מי שהוא למטה מגיל תשע, שאין מעשה הביאה הפיזי שלו נחשב מעשה ביאה כלל.
כל מי שהוא למטה מגיל שלוש עשרה.
לפי כל אחת מן השיטות, אלו הם המקרים שאין בהם דין סוטה.
מי שאינו איש: כגון בהמה. אם אדם מקנא לאשתו שלא תסתתר עם בהמה מסוימת, ואינו יודע אם נבעלה לה, אין בכך דין סוטה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שלושה מקרים שבהם היה מקום לחשוב שאין דין סוטה, והמשנה מלמדת שדין סוטה חל בהם: אשת כהן - שאין חוששים שחפותה מחמת אונס בלבד, והיא מותרת לבעלה; אשת סריס - שאף שאין בעלה מסוגל לשכב עמה, פרשת סוטה חלה עליהם; וכן מקנאים לה על כל אחת מן העריות, אף שלא תוכל להינשא לנואף לעולם. היוצא מן הכלל היחיד הוא קינוי על הקטן (ובהגדרתו נחלקו הראשונים) ועל מי שאינו איש, כגון בהמה.