סוטה, פרק ד', משנה ה'. משנה זו דנה במצב שבו הבעל אינו זמין לקנא לאשתו ולהזהירה, ואף על פי כן יש צורך להתרות בה - משום שהיא נוהגת שלא כדין הצניעות - ובמקרה כזה בית דין מתערב ומקנא לה.
"ואלו שבית דין מקנין להן":
"מי שנתחרש בעלה" - שאפשר שאינו מודע למתרחש סביבו, ואין בידו לקנא.
"או נשתטה" - שאינו בר דעת לקנא לה.
"או שהיה חבוש בבית האסורין" - שאינו יכול לעשות קינוי.
מפני שבמצבים אלו נמנע מן הבעל לקנא, אמרו חכמים שבית דין מקנא לה במקומו כשיש צורך להתרות בה.
לאיזו תכלית נעשה קינוי זה?
כאשר אמרו חכמים דין זה, לא אמרוהו כדי שתשתה מן המים: "לא להשקותה אמרו אלא לפסלה מכתובתה". השקאה אינה אפשרית כאן, שהרי הפסוק קובע כי האיש הוא המביא את אשתו, וכיוון שהבעל אינו נמצא - אין הדבר ניתן להתקיים. תכליתו של הקינוי היא אפוא לפסול אותה מכתובתה, אם תממש את ההתראה ותתייחד עם אותו אדם.
שיטת רבי יוסי:
"רבי יוסי אומר: אף להשקותה" - לדעתו נוגע קינוי בית דין אף לעניין ההשקאה. באיזה אופן? הדבר תלוי בשובו של הבעל, שהיא זקוקה לו: "לכשיצא בעלה מבית האסורין - ישקנה". כלומר, בצאת הבעל מבית האסורים יוכל להשקותה על סמך קינויו של בית דין, אם עברה על הקינוי ונסתרה עם האיש שהתרו בה עליו.
לסיכום: למדנו כי בשלושה מצבים שבהם הבעל אינו יכול לקנא - נתחרש, נשתטה או שהיה חבוש בבית האסורין - בית דין מקנא לאשה במקומו. לדעת חכמים אין הקינוי מועיל להשקאה, שהרי נדרש שהאיש יביא את אשתו, אלא לפסלה מכתובתה אם תעבור על ההתראה ותיסתר; ולדעת רבי יוסי מועיל הקינוי אף להשקאה, לכשייצא הבעל מבית האסורין וישקנה על סמך קינוי בית דין.