סוטה פרק ד', משנה ב'. משנה זו מונה רשימה של נשים שאינן יכולות לשתות את מי הסוטה, ומכיוון שהן עצמן הגורם לכך שאינן שותות - אף אינן זוכות בכתובתן. הן נותרות אסורות על בעליהן, שכן אין דרך להכריע את הספק בשתיית המים, ואת הכתובה אינן מקבלות משום שהמניעה נובעת מהן.
"ואלו לא שותות ולא נוטלות כתובה":
אלו הן הנשים שאינן יכולות לשתות, ולפיכך אין אפשרות להכריע אם נטמאו אם לאו, ואף אינן מקבלות את הכתובה:
"האומרת טמאה אני" - אישה המודה שנטמאה. משהודתה, שוב אין כאן ספק, ואין מקום להשקותה מי סוטה, ואינה מקבלת את כתובתה.
"שבאו לה עדים שנטמאה" - באו עדים והעידו שזינתה בשעה שהייתה בהסתר. ראוי לציין כי אף אם הייתה שותה, לא היה בכך כדי לסתור את העדים; עדותם עומדת בתוקפה, ולפיכך אינה שותה ואינה נוטלת כתובה.
"והאומרת איני שותה" - אישה המסרבת לשתות. משהחליטה מדעתה שלא לשתות, נאסרת על בעלה ואינה מקבלת כתובה.
המקרים שבהם נוטלת כתובה ואינה שותה:
לעומת זאת, כאשר המניעה מן השתייה באה מצד הבעל, אין מפסידים אותה את כתובתה:
"אמר בעלה איני משקה" - הבעל מסרב להשקותה ואינו נוטל חלק בתהליך, ובכך מונע את קיומו.
"ומי שבא עליה בדרך" - הבעל בא עליה בדרכם לבית המקדש, בשעה שהוא אסור בה עד שתתברר חפותה.
בשני מקרים אלו המניעה היא באשמתו, ולפיכך "נוטלות כתובה ולא שותות" - היא אינה שותה, שהרי אין אפשרות לקיים את התהליך, אך את כתובתה היא מקבלת.
מת הבעל בטרם שתתה:
מה דינה של אישה שהייתה אמורה לשתות ומת בעלה? נוכחות הבעל נדרשת לשם השתייה, ומשמת - אין שוב תכלית בשתייה, למעט תכלית אחת אפשרית: לקבוע אם ראויה היא לכתובתה אם לאו. בשאלה זו נחלקו בית שמאי ובית הלל:
בית שמאי אומרים: "נוטלות כתובה ולא שותות" - אינה שותה, שנאמר "והביא האיש את אשתו", והתורה תלתה את השתייה בהבאת הבעל, וכיוון שמת - אין מקום לשתייה. אך את כתובתה היא גובה. הגמרא מבארת את טעמם: בית שמאי סוברים "שטר העומד לגבות כגבוי דמי" - כל שטר העומד לגבייה, אף שעדיין לא נגבה, רואים אותו כאילו נגבה כבר. נמצא שהיא כבעלת הממון של תשלום הכתובה, וכאשר מתעורר ספק אם זכאית לכתובה, מכריעים לטובתה, שהרי כאילו כבר גבתה אותה.
בית הלל אומרים: "לא שותות ולא נוטלות כתובה" - אף הם מודים שאינה שותה מאותו הטעם, אך חולקים על עיקרון זה וסוברים ששטר העומד לגבות אינו כגבוי. מסמך העומד לגבייה שעדיין לא נגבה - אין רואים אותו כגבוי, ולפיכך מוטל עליה להביא ראיה שהכתובה מגיעה לה, והיורשים זוכים להחזיק בממונם.
וזהו הכלל הנקרא בלשון המשנה "המוציא מחברו עליו הראיה": המבקש להוציא ממון מחברו הוא זה שעליו להביא ראיה. במקרה שלפנינו, לדעת בית הלל, האישה היא המבקשת להוציא - ולפיכך הראיה עליה.