אנו פותחים בפרק ד' של מסכת סוטה, ומשנה א' שבו מבררת אילו נשים אינן בכלל דין שתיית מי הסוטה, ומה דינן לעניין הכתובה.
ארוסה ושומרת יבם:
המשנה קובעת: "ארוסה ושומרת יבם - לא שותות ולא נוטלות כתובה". ארוסה היא אישה שהתקדשה אך עדיין לא נישאה, ושומרת יבם היא אישה שבעלה מת ונפלה לייבום לאחיו, אך עדיין לא התייבמה. בשני המקרים הללו אין האישה יכולה לשתות ממי הסוטה, ואף אינה מקבלת את כתובתה.
יסוד ההלכה נעוץ בכך שנשים אלו כן ראויות לקינוי: הן הארוס שקידשה והן היבם יכולים להזהירה שלא תתייחד בסתר עם אדם מסוים. אם עברה על האזהרה ונסתרה עמו - נאסרת היא עליהם, ומכיוון שאין באפשרותה לשתות את מי הסוטה ולהכריע את הספק, נותרת האיסור במקומו. היא אסורה על בעלה העתידי, על הארוס ועל היבם, ואינה מקבלת כתובה משום שהיא עצמה גרמה לאיסורה.
ראוי לציין דיוק בעניין שומרת יבם: באופן כללי, אם קיימה יחסים עם אדם אחר - דבר האסור לה עד שתעבור ייבום או חליצה - אין זנות זו אוסרתה על היבם. ואף על פי כן, קינוי וסתירה כן אוסרים אותה עליו.
מדוע אין הן שותות?
המשנה מביאה את מקור הדין: "שנאמר: 'אשר תשטה אישה תחת אישהּ'" - הכתוב מדבר באישה שסטתה בעודה תחת בעלה, כלומר בהיותה ברשותו. מכאן שהמילה "אישהּ" באה למעט את הארוסה ואת שומרת היבם, שאינן בכלל "תחת אישהּ". לפיכך אין דין שתייה במי סוטה שיוכל להכריע אם אכן הייתה בה זנות אם לאו, ולכן היא אסורה ואינה גובה את כתובתה.
נשים הנשואות בנישואין אסורים:
המשנה מונה נשים שנישואיהן עצמם אסורים:
אלמנה לכהן גדול - אלמנה הנשואה לכהן גדול, שהוא קשר אסור.
גרושה וחלוצה לכהן הדיוט - אישה שהתגרשה או שעברה חליצה, הנשואה לכהן רגיל.
ממזרת ונתינה לישראל - ממזרת, או נתינה, שהיא אישה שהתגיירה מאומות מסוימות שאסורות להינשא לישראל.
בת ישראל לממזר ולנתין - בת ישראל הנשואה לממזר או לנתין.
נשים אלו, אף אם קיבלו קינוי וסתירה מבעליהן - אותם בעלים שלא היו אמורות להינשא להם - "לא שותות ולא נוטלות כתובה". הן חייבות להתגרש, שכן אין הן יכולות להישאר נשואות לאותם בעלים: מלבד היותן אסורות מחמת קרבת העריות, נאסרו אף מחמת הקינוי והסתירה.
מדוע אינן נוטלות כתובה?
למדנו במקום אחר, בדיני כתובות, שכל אחת מן הנשים הללו - אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל - כן מקבלת כתובה בדרך כלל, ואין באיסור שביניהם כשלעצמו כדי להפקיע את כתובתה. אך במקרה שלפנינו, שהיו בו קינוי וסתירה, אין הן יכולות להכריע את הספק בשתיית מי סוטה, שכן אנו למדים מן הפסוק שמי הסוטה אינם נועדו לאישה הנמצאת בנישואין אסורים או שאינם ראויים. ומכיוון שאין ביכולתן לשתות מאותם מים - אינן נוטלות כתובה.
לסיכום: במשנה זו למדנו שתי קבוצות של נשים שאינן שותות ואינן נוטלות כתובה. ארוסה ושומרת יבם - שהקינוי חל עליהן ואוסרן, אך אינן בכלל "תחת אישהּ" ולכן אין בהן דין שתייה. ונשים הנשואות בנישואין אסורים, שאף שכתובתן עומדת להן מן הדין, מכיוון שמי הסוטה אינם חלים עליהן ואין באפשרותן להכריע את הספק - נאסרות ומפסידות את כתובתן.