סוטה, פרק ג', משנה ז'. משנה זו ממשיכה את הדיון שבו סיימנו את המשנה הקודמת - דינה של מנחת אשת כהן.
"בת ישראל שנישאת לכהן - מנחתה נשרפת" - בת ישראל שנשואה לכהן, מנחתה נשרפת. וכפי שכבר למדנו, אין הכוונה שהמנחה נשרפת כולה על גבי המזבח, אלא שנוטלים ממנה את הקומץ, והשאר נשרף במקום שבו נשרפות המנחות הפסולות - בית הדשן.
"וכהנת שנישאת לישראל - מנחתה נאכלת" - בת כהן שנישאה לישראל, מנחתה נאכלת כדין מנחה רגילה, כשל בעלה. מאחר שאין הוא כהן, דין מנחתה כדין מנחת ישראל: הקומץ - מלוא היד - נלקח ונשרף על המזבח, והשאר נאכל על ידי הכהנים.
מה בין כהן לכהנת:
מכאן עוברת המשנה למנות את ההבדלים שבין כהן לכהנת, כשכהנת פירושה בתו של כהן:
"מנחת כהנת נאכלת, ומנחת כהן אינה נאכלת" - כאמור, מנחתה של בת כהן נאכלת, ואילו מנחתו של כהן אינה נאכלת.
"כהנת מתחללת, וכהן אין מתחלל" - בת כהן יכולה להיעשות חללה ולהיפסל מן הכהונה, אם באה בביאה עם מי שאסור לה: שוב לא תוכל להינשא לכהן ולא לאכול תרומה. הכהן, לעומתה, אינו מתחלל. אף אם נשא אישה האסורה לו - גרושה, חללה או זונה - אין בכך פסול קבוע במעמדו, אלא פסול זמני בלבד כל עוד הוא נשוי לה. הדבר משפיע על ילדיו, אך לא עליו עצמו, ומשעה שגירשה הוא חוזר לכהונתו.
"כהנת מיטמאה למתים, ואין כהן מיטמא למתים" - בת כהן רשאית להיטמא למת, ואילו הכהן אסור בטומאת מת.
"כהן אוכל בקדשי קדשים, ואין כהנת אוכלת בקדשי קדשים" - הכהן אוכל מבשר הקורבנות שדינם קודשי קודשים, כחטאת וכאשם, ואילו בת כהן אינה רשאית לאכול קודשי קודשים - ואף כשהיא יושבת בבית אביה. אכילה זו נאמרה ב"כל זכר באהרן" בלבד: הזכרים שבבית אהרן אוכלים קודשי קודשים, ולא הנקבות.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דין המנחה לפי ייחוסו של הבעל - בת ישראל הנשואה לכהן מנחתה נשרפת, ובת כהן הנשואה לישראל מנחתה נאכלת - ומכאן את ארבעת ההבדלים שבין כהן לכהנת: אכילת המנחה, דין החילול, טומאה למתים, ואכילת קודשי קודשים.