סוטה, פרק ג', משנה ב'. משנה זו פותחת במניין ארבע הפעולות שנעשו במנחת הסוטה:
"הניף" - הנפת המנחה, כפי שהזכרנו במשנה הקודמת.
"הגיש" - הגשה פירושה קירוב. רוב המנחות טעונות הגשה, כלומר נטלו את המנחה וקירבו אותה כנגד קרן דרומית מערבית של המזבח.
"קמץ" - הכהן קומץ מן המנחה, נוטל מלוא היד בצורה מסוימת, כדי שתוקטר על המזבח.
"והקטיר" - הקטרת הקומץ על גבי המזבח.
לאחר ארבע פעולות אלו: "והשאר נאכל לכהנים" - השארית, לאחר הוצאת הקומץ, נאכלת על ידי הכהנים. זהו סדרה הרגיל של מנחה.
סדר הפעולות - המנחה או השקיית המים?
מכאן דנה המשנה באיזה סדר נעשו שתי הפעולות: הקרבת המנחה והשקיית המים המרים - איזו מהן קודמת.
לדעת המשנה: "היה משקה ואחר כך מקריב את מנחתה" - תחילה היו משקים אותה, ולאחר מכן מביאים את מנחתה. ההנחה היא שבאותו מצב לא היה עונש הצביה מתרחש עד לאחר שהובאה המנחה.
רבי שמעון חולק ואומר: "מקריב את מנחתה ואחר כך היה משקה" - תחילה מקריבים את מנחתה, ורק לאחר מכן משקים אותה מן המים. וטעמו מן הפסוק, שנאמר: "ואחר ישקה את האישה את המים" - לאחר מכן משקה את האישה מן המים.
אולם אם נעשו הדברים שלא כסדר, כלומר לפי רבי שמעון שהשקה אותה תחילה ורק אחר כך הביא את המנחה - "אם השקה ואחר כך הקריב את מנחתה - כשירה", בדיעבד, לאחר מעשה.
לסיכום: במשנה זו מנינו את ארבע הפעולות שבמנחה - הנפה, הגשה, קמיצה והקטרה - ואת אכילת השאר על ידי הכהנים. עמדנו על המחלוקת בסדר ההשקיה וההקרבה: לדעת המשנה משקה ואחר כך מקריב, ולדעת רבי שמעון מקריב את מנחתה ואחר כך משקה, כלשון הפסוק "ואחר ישקה את האישה את המים" - ולמדנו כי בדיעבד, אם השקה ואחר כך הקריב, כשירה.