סוטה פרק שני, משנה ג. משנה זו דנה במחלוקת כמה מפרשת סוטה נכתב בפועל על המגילה המשמשת בתהליך. להבנת המשנה ראוי היה לקרוא את פרשת הסוטה כולה, ואף שלא נעשה כן כעת, נזכיר כי שלושה חלקים שונים יש בה.
שלושת חלקיה של פרשת סוטה:
הקללות - החלק היסודי ביותר: האמירה לאישה שאם זנתה תהיה "לאלה ולשבועה בקרב עמה", ירכה נופלת ובטנה צבה, וזאת יעשו לה המים.
הקללות הבאות מכלל הברכות - הרמה השנייה: התורה אומרת שאם לא נאפה תהיה נקייה מן המים ותישאר בלתי נפגעת וחפה מהם. מכלל הדברים נלמד שאם נאפה - כפופה היא לאותן קללות עצמן.
ההשבעה והתשובה - החלק הפחות יסודי, שאפשר לכנותו החלק החיצוני: הוראת התורה שהכהן משביע אותה, ושעליה לענות "אמן, אמן" על אותן שבועות וקללות.
המחלוקת במשנה תהיה באיזה משלושת החלקים הללו נכלל בכתיבת המגילה.
לשון המשנה:
המשנה שואלת: "בא לו לכתוב את המגילה - מאיזה מקום הוא כותב?" - מאיזה חלק בפרשה מתחילים בכתיבה?
הדעה הראשונה במשנה, התנא קמא, אומרת: "מ'אם לא שכב איש אותך'" - שאם לא נאפה תיטהר; והפסוק ממשיך: "ואת כי שטית תחת אישך", אלא שאין הפרשה מסיימת משפט זה בעונש.
לעומת זאת "ואינו כותב" את החלק של "והשביע הכהן את האשה", משום שזו הוראה לכהן ולא חלק מן הקללה. "וכותב" - את "יתן ה' אותך לאלה ולשבועה", הוא החלק היסודי שהזכרנו: שתהיה לאלה, לקללה ולשבועה, ושהמים המאררים יבואו בקרבה לצבות בטן ולנפיל ירך. אף את תגובתה, שעליה לומר "אמן, אמן", אין כותבים, שכן היא נלווית להשבעה שהיא בגדר הוראה, ואינה נכללת.
רבי יוסי: אין מפסיקים כלל, אלא כותבים את הכול - ובכלל זה ההוראה לכהן להשביעה, ואף תשובתה "אמן, אמן". זו הדעה המרחיבה ביותר.
רבי יהודה: בעל הדעה המצומצמת ביותר, ואילו התנא קמא הוא הדעה האמצעית. לשיטתו אין כותבים אלא "יתן ה' אותך לאלה ולשבועה" וכו' - שיבואו בה המים ותיפול ירכה ותצבה בטנה - ואין כותבים "אמן, אמן", ואף לא את חלק קבלתה.
לסיכום: שלוש דעות לפנינו בשאלה כמה מן הפרשה נכתב על המגילה:
התנא קמא - דרך האמצע: כולל את הקללה הנלמדת מכלל הברכה ("אם לא שכב איש אותך" - שאם לא עשתה כן נקייה היא, ומכלל הדברים שאם עשתה כן אשמה ונענשת), וכן את הקללה עצמה ממש, אך ההוראות אינן נכללות.
רבי יוסי - אף ההוראות נכללות.
רבי יהודה - אין נכלל אלא החלק המפרש מה יקרה אם נאפה.