סוטה, פרק א', משנה ח'. המשנה ממשיכה בעניין 'מידה כנגד מידה', ומביאה שתי דוגמאות מן הכתובים: שמשון ואבשלום.
שמשון - הלך אחר עיניו:
המשנה אומרת: "שמשון הלך אחר עיניו, לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו". שמשון, שופטם של ישראל, הלך אחר מראה עיניו ואחר תאוותו לאישה שבחר לו לאישה, ואמר עליה: "היא ישרה בעיני". לפיכך נענש באותו איבר עצמו, "שנאמר: 'ויאחזו פלשתים וינקרו את עיניו'" - הפלשתים תפסו אותו וניקרו את עיניו.
אבשלום - שלוש מידות כנגד שלוש:
"אבשלום נתגאה בשערו, לפיכך נתלה בשערו" - אבשלום התגאה בשערו היפה, אשר לא היה גוזזו מפני שהיה נזיר. לפיכך נאחז שערו בענפים ונתלה בו.
"ולפי שבא על עשר פילגשות אביו, לפיכך נתנו בו עשר לונביאות" - משום שבא על עשר פילגשי אביו, נדקר ונתקעו בו עשרה רמחים, "שנאמר: 'ויסובו עשרה אנשים נושאי כלי יואב'" - הוא הוקף על ידי עשרת האנשים נושאי כליו של יואב, והם הטילו בו את חניתותיהם.
"ולפי שגנב שלושה לבבות: לב אביו, ולב בית דין, ולב ישראל" - 'גניבת לב' היא לשון נקייה לרמייה. אבשלום רימה את אביו, את בית הדין (הסנהדרין) ואת עם ישראל במהלך מרידתו, "שנאמר: 'ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל'". לפיכך "נתקעו בו שלושה שבטים" - שלושה מקלות עץ, "שנאמר: 'ויקח שלושה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום'" - יואב נטל שלושה שבטים בכף ידו, תקעם בלבו של אבשלום והמיתו.
לסיכום: במשנה זו ראינו שני עונשים שנמדדו באותה מידה שבה חטאו החוטאים: שמשון, שהלך אחר עיניו וניקרו הפלשתים את עיניו; ואבשלום, שנענש בשלוש מידות כנגד שלוש - נתלה בשערו שבו התגאה, נתקעו בו עשר לונביאות כנגד עשר פילגשי אביו, ונתקעו בו שלושה שבטים כנגד שלושת הלבבות שגנב.