משנה ז' בפרק א' של מסכת סוטה ממשיכה בעניין קלונה של הסוטה, אך מבארת כי אין הקלון עניין שרירותי, אלא מבוסס על עיקרון יסודי: מידה כנגד מידה.
"במידה שאדם מודד בה מודדין לו" - זהו הכלל שקובעת המשנה: הקדוש ברוך הוא מעניש את האדם על פי מעשיו, באותם כלים ובאותה מידה שבהם פעל.
מידה כנגד מידה בקלונה של הסוטה:
"היא קישטה את עצמה לעבירה" - היא התקשטה ועשתה עצמה נאה לצורך הניאוף, ולפיכך הקדוש ברוך הוא מנוול ומבזה אותה.
"היא גילתה את עצמה לעבירה" - היא חשפה וגילתה את עצמה בתהליך העבירה, ולפיכך הקדוש ברוך הוא מגלה אותה בדרך מבזה.
סדר הפגיעה באיברים:
אותו עיקרון קובע גם את סדר העונש. הירך היא שהתחילה בעבירה, ומשם, במעשה הניאוף עצמו, התפשט הדבר אל הבטן. לפיכך, כפי שנראה בהמשך בעונש עצמו, אם היא אשמה - הירך נפגעת תחילה, ולאחריה הבטן, ושאר כל הגוף אף הוא אינו נמלט.
לסיכום: משנה זו מלמדת כי קלונה של הסוטה נגזר מן הכלל "במידה שאדם מודד בה מודדין לו" - קישוטה מוביל לניוולה, גילויה מוביל לגילוי קלונה, וסדר האיברים שבהם התחילה העבירה הוא סדר הפגיעה שבעונש, מן הירך אל הבטן, ועד לשאר הגוף כולו.