סוטה, פרק א', משנה ה'. המשנה ממשיכה ומתארת את המשך התהליך: לאחר שהתרו בה והפחידוה, "אם אמרה טמאה אני" - כלומר, אם הודתה ואמרה "זניתי" - "שוברת כתובה ויוצאת". היא שוברת את כתובתה, יוצאת ומתגרשת, ומקבלת גט.
"שוברת כתובה" - מהו שובר:
הלשון "שוברת כתובה" מתייחסת לכך שהיא כותבת שובר. שובר הוא קבלה, ושמו נגזר מלשון "שבירה", משום שהוא שובר את ההתחייבות: קיימת התחייבות - שטר הכתובה - והיא כותבת שובר כנגדה. מדוע נדרשת כתיבת שובר, המצהיר שאינה גובה את הכתובה, ולא די בקריעת שטר הכתובה עצמו? משום שמדובר במקרה שבו המנהג היה שלא לכתוב כתובה כלל, ולפיכך, כדי שלא תוכל לגבות את כתובתה, עליה לכתוב שובר - קבלה המעידה שאין היא זכאית לכתובה.
"טהורה אני" - העלייה לשער ניקנור:
המשנה ממשיכה ודנה במקרה ההפוך: אם אמרה "טהורה אני", כלומר "חפה אני מפשע ולא זניתי" - מה עושים לה? "מעלין אותה לשער המזרח שעל פתח שער ניקנור". הגמרא מסבירה כי במקורה עמדה במקום גבוה יותר, ואף שהמשנה אינה מזכירה זאת, מורידים אותה עד לחלקיו התחתונים של הר הבית ואז מעלים אותה בחזרה. כל זאת כדי לעייפה, בתקווה שתודה ותיכנע בטרם יימחק שם השם במים. ובסופו של אותו מהלך, בעת שמעלים אותה בחזרה, מביאים אותה אל שער המזרח שעל פתח שער ניקנור.
שתי דרכים יש להבין ביטוי זה:
רש"י: מביאים אותה תחילה אל שער המזרח, הוא השער המזרחי התחתון, ולאחר מכן אל השער הגבוה יותר - פתח שער ניקנור, הנפתח אל העזרה, אל חצר בית המקדש עצמו.
תוספות הרי"ד: הכול מקום אחד הוא, והכוונה לפתח שער ניקנור.
שלושה עניינים נעשים במקום זה:
"שם משקין את הסוטות" - בפתח שער ניקנור הוא המקום שבו היו משקים את הסוטות.
"ובודקין את היולדות" - זהו אותו מקום עצמו שבו מטהרים את הנשים שילדו והביאו את קרבנותיהן.
"ומטהרין את המצורעים" - וכן מטהרים בו את המצורעים, המביאים אף הם את קרבנותיהם.
הטעם לשימוש במקום זה: הוא צמוד ממש לעזרה שבה מקריבים את הקרבנות, ויחד עם זאת אין בו קדושת עזרה - אותו שער לא התקדש, ולפיכך יכולים לעמוד בו. ולעניינה של הסוטה יש לדבר חשיבות מיוחדת: אם תמות, אין אנו רוצים שתהיה בעזרה, ואף עלול להיות לה זרם של דם במהלך התהליך, כפי שנראה בהמשך.
ניוול הסוטה:
בשלב זה "כהן אוחז בבגדיה" ומבזה אותה: "נקרעו - נקרעו, נפרמו - נפרמו". אם נקרע הבגד, נקרע; ואם נפרם לאורך התפרים, נפרם. "עד שהוא מגלה את לבה" - עד לנקודה שבה הוא חושף את ליבה, כלומר את חזה. "וסותר את שערה" - שערה היה קלוע, והוא מפרק את הקליעה כדי שיהיה שערה פרוע, דבר הנחשב מבזה.
מחלוקת רבי יהודה וחכמים:
רבי יהודה: "אם היה לבה נאה - לא היה מגלה אותו", ואם היה שערה נאה - לא היה סותרו ומפרק את הצמות.
חכמים: מצווה לביישה, ואף אם בסופו של דבר תתברר כטהורה, מחמת הפסוק ביחזקאל: "וְנִוַּסְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים" - שכל הנשים ייזהרו וייווסרו על ידי תהליך זה, שלא תעשה אשה כמעשה הסוטה שהתייחדה עם גבר האסור לה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שני מסלולי התהליך - הודאה בטומאה, שעניינה כתיבת שובר על הכתובה ויציאה בגט, לעומת טענת "טהורה אני", שבעקבותיה מעלים אותה אל שער המזרח שעל פתח שער ניקנור. עמדנו על ייחודו של אותו מקום, הצמוד לעזרה אך שאין בו קדושת עזרה, ועל הנעשה בו: השקיית סוטות, בדיקת יולדות וטהרת מצורעים. כמו כן עמדנו על מעשה הניוול שעושה בה הכהן, ועל מחלוקת רבי יהודה וחכמים בשאלה אם מבזים אותה אף כשליבה ושערה נאים - שלדעת חכמים מצווה בכך, כדי שייווסרו כל הנשים.