סוטה פרק א', משנה ג'. כפי שהזכרנו קודם, אישה שהיה בה קינוי וסתירה ונעשתה סוטה, כל זמן שלא שתתה ממי הסוטה, אם היא אשת כהן אינה יכולה לאכול תרומה. אך משעה ששתתה ונמצאה טהורה ונשארה בחיים, היא מותרת לבעלה ומותרת באכילת תרומה. משנתנו דנה בנשים הנשארות אסורות לבעליהן ואסורות באכילת תרומה.
"ואלו אסורות מלאכול בתרומה":
המשנה מונה נשים שאסורות לאכול בתרומה באופן קבוע, ואף אסורות על בעליהן - ואם בעלן כהן, אסורות אף בתרומה, וזאת אף אם אין הבעל כהן:
"האומרת טמאה אני לך" - אישה שהיה בה קינוי וסתירה, ואינה רוצה לשתות, אלא אומרת: "אכן זניתי". מאחר שאינה שותה ממי הסוטה בפועל, היא אסורה על בעלה. ואף שלמדנו שאישה האומרת לבעלה שהיא אסורה עליו משום שקיימה יחסים אסורים צריכה להביא ראיה, שכן אין אנו מאמינים לה, הדבר נאמר רק כשהיא אומרת זאת סתם כך, לפתע. כאן, לעומת זאת, יש "רגליים לדבר" - העובדה שהיה בה קינוי וסתירה - ולפיכך היא נאמנת ואסורה על בעלה.
"ושבאו לה עדים שהיא טמאה" - אם באו עדים ואמרו שנבעלה. בוודאי שאם באו העדים קודם ששתתה מן המים היא אסורה, ואף בלא קינוי וסתירה: משבאו שני עדים כשרים ואמרו שזנתה, היא אסורה לבעלה, ובמקרה שהיה קינוי וסתירה אף עד אחד מספיק. משנתנו מחדשת שאף אם שתתה מן המים ונראה שנמצאה חפה מפשע, ובאו שני עדים לאחר מכן ואמרו שזנתה - נאמנים הם והיא אסורה לבעלה. משיש שני עדים, יש עדים.
מדוע לא פעלו בה המים?
שתי סיבות אפשריות לכך:
כפי שנלמד בהמשך המסכת, יש דעות הסוברות שזכות מגינה עליה. אם יש לה זכות של תורה, מתמיכתה בתורת בעלה או בתורת ילדיה וכדומה, די בכך כדי שלא תמות ממי הסוטה.
יש המבינים מן הפסוק שאין המים פועלים אלא כשאין עד. כלומר, אם קיימים עדים אי שם בעולם, אין המים פועלים מצד עצמם; ומכיוון שעדים אלו היו קיימים, זו הסיבה שלא פעלו בה המים.
מכל מקום, משבאו עדים ואמרו שנאפה, היא אסורה על בעלה איסור קבוע ואסורה לאכול תרומה.
המשנה ממשיכה ומונה:
"והאומרת איני שותה" - אישה האומרת: "טהורה אני, אך מסרבת אני לשתות". אין כופין אותה לשתות, ולכל הפחות קודם שנמחק שם השם במים אין כופין אותה. אך היא אסורה על בעלה, יוצאת בלא כתובה, ואינה יכולה לאכול תרומה.
"ושבעלה אינו רוצה להשקותה" - אם הבעל מסרב, מאיזו סיבה שתהיה, להשקותה, היא אסורה עליו. במקרה זה היא מקבלת את כתובתה, שהרי בחירתו של הבעל הייתה שלא להשקותה, והיא מצדה הייתה מוכנה לשתות.
"ושבעלה בא עליה בדרך" - אם הבעל בא עליה בדרך לבית הדין, לדון בעניינה. אישה זו אסורה עליו מעת הקינוי והסתירה, ומשעבר על האיסור ובא עליה שלא כדין, שוב אין המים פועלים. התורה אומרת שהאישה נושאת את עוונה רק כאשר הבעל עצמו נקי מעוון; ומאחר שעבר על האיסור, אין המים פועלים, ולפיכך היא נשארת אסורה.
"מה עושים עמה?":
מאחר שכבר עמדנו על החשש שהבעל המעלה אותה לבית דין יבוא עליה, מבארת המשנה כיצד נוהגים: הבעל הולך תחילה לבית הדין המקומי, וכדי שיעלו לירושלים מוסרים לו שניים שילכו עמו, ואין נותנים לבעל ללכת עמה לבדו, שמא יבוא עליה בדרך.
רבי יהודה חולק ואומר שאין צורך למסור לו שניים שישגיחו, שהבעל נאמן להיזהר ולא לבוא עליה בדרך. וטעמו קל וחומר מנידה: אישה נידה אסורה על בעלה בעונש כרת, ואף על פי כן בעלה מותר להתייחד עמה; קל וחומר בסוטה, שאין בה אלא לאו ואין בה כרת, שיש להאמין לו.
ואילו לדעת חכמים אדרבה: עצם העובדה שאין זה חטא חמור כל כך היא הסיבה לחשוש יותר, ולפיכך יש לשלוח עמו שומרים.