סוטה, פרק א', משנה ב'. לאחר שלמדנו את עצם דין הסוטה, מבקשת המשנה לברר מהו "כיצד מקנא לה" - באיזו לשון נאמרים הקינוי וההתראה, וכיצד משתנה הדין בהתאם לנוסח שבו נקט הבעל.
התראה על דיבור בלבד:
"אמר לה בפני שניים: אל תדברי עם איש פלוני" - הבעל אומר לה בפני שני עדים שלא תדבר עם אותו איש. אין כאן כל אזכור של התייחדות עמו, אלא איסור דיבור בלבד. "ודברה עמו" - והיא עברה על אזהרתו ודיברה עמו. במקרה זה: "עדיין היא מותרת לביתה ומותרת לאכול בתרומה" - היא מותרת לבעלה ("ביתה" - בעלה), ואף מותרת לאכול תרומה.
מכאן מובלע יסוד שלא הוזכר עד כה: אישה שהיא במעמד סוטה, כל עוד לא שתתה ממי הסוטה, יש לחשוש שאולי נטמאה באמת ונבעלה באיסור. ואישה שנבעלה באיסור - אשת כהן או בת כהן - אסורה לאכול בתרומה. אך במקרה שלפנינו היא מותרת בתרומה, משום שלא היה כאן קינוי כלל: עצם הדיבור עם איש אינו הקינוי שהתורה מתכוונת אליו, אלא הקינוי נוגע לסתירה עמו.
בשלב זה יש להוסיף כמה מילים לתוך המשנה ולהצביע על כך שאף שהמשנה הזכירה רק שדיברה עמו, הרי אפילו אם נסתרה עמו לא תיאסר - שכן ההתראה הייתה על הדיבור בלבד, והבעל לא הזהיר אותה כלל שלא תיסתר עמו, ואין כאן קינוי מכל סוג שהוא.
התראה על סתירה:
שורה נוספת שיש להכניס למשנה: אילו אמר לה "אל תסתתרי עם איש פלוני", הדבר תלוי במה שעשתה. אם בעקבות אזהרה זו רק דיברה עם האיש - פשוט שאינה נאסרת. אך כאן ממשיכה המשנה: "נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה עמו כדי טומאה" - לאחר שהוזהרה שלא תיסתר עמו, נכנסה עמו לבית הסתר, לבית פרטי, ונשארה שם שיעור זמן המספיק לקיום יחסי אישות, שהם הנקראים כאן "טומאה". במקרה זה: "אסורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה" - אסורה לבעלה ואסורה בתרומה, עד שתשתה ממי הסוטה, שיקבעו אם היא אשמה או חפה מפשע.
מת הבעל בלא בנים:
נניח שהבעל מת בטרם הספיק להשקותה ממי הסוטה, ולא היו לו בנים - שאז בדרך כלל הייתה נופלת לייבום לפני אחיו של בעלה המנוח. במקרה זה אין היבם יכול לייבמה, אלא חולץ לה בלבד. הטעם: באישה שנבעלה באיסור, או שלכל הפחות חשודה בכך, נאמר שהיא יוצאת מביתו ומתגרשת ונישאת לאיש אחר, ודורשים מכך - לאיש אחר, ולא ליבם. ואף על פי כן היא זקוקה לחליצה, שכן כשם שאילו היה בעלה בחיים הייתה זקוקה לגט אף אם נבעלה באיסור, כך היא זקוקה לחליצה מן היבם.
לסיכום: במשנה זו למדנו שנוסח הקינוי הוא הקובע. התראה על דיבור בלבד אינה קינוי, ולפיכך אף אם דיברה עמו - ואף אם נסתרה עמו - אינה נאסרת לבעלה ולא לתרומה. לעומת זאת התראה על סתירה, שלאחריה נכנסה עמו לבית הסתר ושהתה כדי טומאה, אוסרתה על בעלה ועל התרומה עד שתשתה ממי הסוטה. וכן למדנו שאם מת הבעל בלא בנים, אין היבם מייבמה אלא חולץ לה בלבד.