תודה שהצטרפתם אלינו למסכת סוטה. אנו פותחים בפרק א', משנה א'. כדי שאישה תקבל את מעמד הסוטה ותתחייב לשתות את המים בבית המקדש - כדי לברר אם קיימה יחסים אסורים אם לאו - נדרשים שני תנאים מוקדמים:
קינוי - האזהרה שמזהיר הבעל את אשתו שלא תתייחד עם איש מסוים.
סתירה - הימצאותה בייחוד עם אותו איש עצמו שהוזהרה שלא להתייחד עמו.
משנתנו דנה בשאלה איזו עדות נדרשת כדי שייחשב הדבר קינוי, כלומר שהאזהרה אכן נאמרה, ואיזו עדות נדרשת לגבי הסתירה.
לשון המשנה - שיטת רבי אליעזר:
המשנה פותחת: "המקנא לאשתו" - מי שקינא לאשתו והזהיר אותה שלא תתייחד עם אדם מסוים. רבי אליעזר אומר:
"מקנא לה על פי שנים" - הקינוי צריך להתרחש בפני שני עדים, או על פי אמירתם. שני עדים צריכים להעיד על כך שהזהיר אותה שלא תתייחד עם אותו אדם.
"ומשקה על פי עד אחד" - אך כדי שתשתה את מי הסוטה מחמת שהתייחדה, דיה עדות של עד אחד. אם עד אחד אומר שראה אותה מתייחדת עם אותו אדם, די בכך שתתחייב לשתות את מי הסוטה, והיא אסורה על בעלה עד שתשתה אותם.
"או על פי עצמו" - אף עדות הבעל עצמו נחשבת עדות על הסתירה, כלומר על העובדה שהייחוד אכן התרחש.
שיטת רבי יהושע:
רבי יהושע אומר: "מקנא לה על פי שנים" - הקינוי נעשה על פי עדותם של שני עדים, בדיוק כדברי רבי אליעזר. אולם בעניין עדות הסתירה הוא חולק ואומר: "ומשקה על פי שנים" - אף ההשקיה אינה נעשית אלא על פי עדות שני עדים על הייחוד, ואין די בעד אחד או בעדות הבעל עצמו.
עד הטומאה:
הגמרא מציינת כי המחלוקת בין רבי אליעזר לרבי יהושע נאמרה רק לגבי עדות הקינוי ועדות הסתירה. אך לגבי עד הטומאה - עד המעיד על כך שבשעה שהתייחדה אכן קיימה יחסים עם אותו איש - שניהם מסכימים שאף עד אחד די בו כדי שלא תשתה את המים המרים. שכן המים המרים אינם באים אלא במקום שיש ספק שאין עדים לגביו, כלשון התורה: "ועד אין בה" - שאין עד על השאלה אם עברה על עבירת ניאוף. אך אם יש אפילו עד אחד שעברה, אינה שותה מן המים המרים והיא אסורה על בעלה לצמיתות.
גרסה נוספת בשם רבי אליעזר:
הגמרא מביאה ברייתא שאמר רב יהודה בשם רבי אליעזר, ובה גרסה שונה מזו שלפנינו במשנה. לפי גרסה זו הדברים הפוכים: הקינוי - האזהרה - יכול להיעשות על פי עד אחד או על פי הבעל עצמו, ואילו עדי הסתירה, העדים על הייחוד, הם שצריכים להיות שניים.
הלכה למעשה בזמן הזה:
על פי גרסה זו מציינת הגמרא כי בזמן הזה, שאין מי סוטה, לעולם אל יאמר אדם לאשתו, אף בצנעה: "אל תתייחדי עם איש פלוני". שהרי אם תתייחד עם אותו איש בפני שני עדים, לפי דעה זו תיאסר על בעלה לצמיתות: האזהרה של הבעל עצמו מספיקה כדי להיחשב קינוי, ומשהתרחשה הסתירה בפני שני אנשים, מוטל עליה לשתות מי סוטה - ומי סוטה אין לפנינו, ולפיכך תישאר אסורה על בעלה לעולם. משום כך אומרת הגמרא שלעולם אין לעשות כן.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שני התנאים המחייבים אישה בשתיית מי הסוטה - קינוי וסתירה - ואת המחלוקת בעדות הנדרשת לכל אחד מהם: לדעת רבי אליעזר, קינוי בשני עדים והשקיה על פי עד אחד או על פי הבעל עצמו; ולדעת רבי יהושע, שניהם בשני עדים. עוד למדנו כי לגבי עד הטומאה הכול מודים שאף עד אחד די בו לאסור אותה לצמיתות, שכן המים באים רק במקום ספק - "ועד אין בה"; ראינו גרסה הפוכה בשם רבי אליעזר, ואת המסקנה המעשית שבזמן הזה לא יזהיר אדם את אשתו שלא תתייחד עם איש פלוני.