משנה זו באה בהמשכה של המשנה הקודמת. במשנה הקודמת נידונה שאלת בשר קודשים שנטמא - היכן שורפים אותו. ההבחנה שם הייתה במקרה שבו הצטרפו שני התנאים גם יחד: שהבשר טמא וגם יצא אל מחוץ למקומו - זהו המקרה היחיד שבו שורפים אותו בחוץ, ובכל שאר המקרים שורפים אותו בפנים. וכן להיפך: רק במקרה שבו הבשר טהור ופסולו אירע בפנים, הרשות נתונה לשרפו שם.
שיטת רבי אליעזר:
במשנתנו בא "רבי אליעזר אומר" וקובע כי הכל תלוי בשאלה אם הבשר נטמא בטומאה החמורה של אב הטומאה או לא:
נטמא באב הטומאה - בין שנטמא בפנים ובין שנטמא בחוץ, שורפים אותו בחוץ, מפני שנטמא באב הטומאה שהוא החמור.
נטמא בולד הטומאה - בין שנטמא בפנים ובין שנטמא בחוץ, שורפים אותו בפנים. אף אם נטמא בחוץ, כיוון שלא נטמא אלא בולד הטומאה, ניתן לשרפו בפנים.
שיטת רבי עקיבא:
רבי עקיבא חולק וקובע כי מקום הטומאה הוא הקובע: בכל מקום שנטמא הבשר, שם שורפים אותו. אין נפקא מינה אם נטמא באב הטומאה או בולד הטומאה, והכול תלוי בפנים או בחוץ בלבד - נטמא בחוץ, שורפים אותו בחוץ; נטמא בפנים, שורפים אותו בפנים.
לסיכום: המשנה הקודמת תלתה את מקום השריפה בצירוף שני התנאים - טומאה ויציאה מן המקום; רבי אליעזר תולה את הדבר בחומרת הטומאה, אם באב הטומאה (בחוץ) או בולד הטומאה (בפנים); ורבי עקיבא תולה את הדבר במקום שבו נטמא הבשר בלבד - שם הוא נשרף.