שקלים, פרק ח', משנה ח' - המשנה המסיימת את מסכת שקלים. לאחר משנה זו נפתח, בעזרת השם, בלימוד מסכת יומא, ואני מקווה שתצטרפו אלי.
מקום הנחת אברי הקרבנות על הכבש:
המשנה עוסקת באברי קרבן התמיד, שהוקרב בבוקר ובין הערביים. הכהנים לא העלו את האברים למזבח בבת אחת, אלא הניחום תחילה על הכבש, נכנסו ללשכת הגזית - המקום שבו ישבה הסנהדרין - וקראו שם קריאת שמע, ורק לאחר מכן יצאו והעלו את האברים לראש המזבח. מקום ההנחה שונה מקרבן לקרבן:
"אברי התמיד ניתנין מחצי כבש ולמטה במזרח" - מנקודת האמצע של הכבש ולמטה, בצדו המזרחי.
"ושל מוספין ניתנין מחצי כבש ולמטה במערב" - ביום שבו הובא קרבן מוסף, כגון שבת או יום טוב, הונחו אבריו בצדו המערבי של הכבש.
"ושל ראשי חדשים ניתנין על כרכוב המזבח מלמעלה" - מוסף ראש חודש הונח במקום ייחודי, כדי שיתפרסם לכל שיום זה ראש חודש. הכרכוב הוא הבליטה שהקיפה את המזבח באמצעו, שעליה היו הכהנים מהלכים - למשל בבואם לתת מדם החטאת על קרנות המזבח. יש המבארים שאף אברים אלו הונחו על הכבש, אלא שהיה זה בסמוך לאזור הכרכוב ולא על הכרכוב עצמו.
מצוות הנוהגות רק בפני הבית:
מכאן עוברת המשנה להלכה שאינה קשורה לנושא הקודם: "והשקלים והביכורים אין נוהגין אלא בפני הבית" - מצוות הבאת מחצית השקל ומצוות הבאת ביכורים חלות רק בזמן שבית המקדש קיים. השקלים, משום שבלעדי בית המקדש אין להם תכלית, שהרי מחצית השקל נועדה לממן את פעילות המקדש. והביכורים, משום שנאמר בפסוק "תביא בית ה' אלוקיך" - ואם אין בית ה', אין מצוות ביכורים.
מצוות הנוהגות בכל זמן:
לעומת זאת: "אבל מעשר דגן ומעשר בהמה והבכורות נוהגין בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית" - תרומת המעשר הניטלת מן התבואה, הבהמה האחת מכל עשר שיש להביאה כקרבן, והבהמות הבכורות הניתנות לכהן להקרבה. אף שאי אפשר להקריבן בלא בית המקדש, קדושתן נוהגת גם בזמן הזה. וטעם הדברים:
מעשר דגן: עניינו קשור בקדושת ארץ ישראל, וקדושה זו לא פסקה בחורבן הבית.
מעשר בהמה: נלמד בהיקש ונסמך למעשר דגן.
בכורות: קדושתם אינה תלויה בהקדשת האדם, אלא הם מתקדשים מאליהם מרחם אמם, ולפיכך נקראת קדושתם 'קדושת הגוף' - מצווה ואחריות המובנות בהם מלכתחילה. אלא שאין אפשרות להקריבם, ויש להמתין עד שייפול בהם מום, ואז ניתן לאכלם בכל מקום.
ראוי לציין שהגמרא אומרת כי חכמים ביטלו את נוהג מעשר בהמה, כלומר אין מפרישים את הבהמה העשירית ואין מכריזים עליה כמעשר. הטעם לכך הוא החשש שעד שייפול בה מום ייגזוז אותה אם היא כבשה, או יעבוד בה אם היא פרה - דברים האסורים בבהמות אלו - או שישחטנה בטרם ייפול בה מום. את הבכור, לעומת זאת, לא היה בידי חכמים לבטל, שכן קדושתו חלה מאליה. לפיכך נוהג מי שיש לו בהמה העומדת ללדת בכור לעשות מבעוד מועד שותפות עם גוי, ובכך נפטרת הבהמה מקדושת בכור.
המקדיש בזמן הזה:
"המקדיש שקלים וביכורים - הרי זה קודש" - מי שמקדיש כסף לשם שקל, או פירות לשם ביכורים, בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, ההקדש חל וחלה עליהם קדושה. הפירות מונחים עד שירקבו, ואת השקלים יש להצניע או להשליך לים המלח.
"רבי שמעון אומר" - לדעת רבי שמעון, המכריז על פירות כביכורים בזמן הזה אין הכרזתו מועילה, שהרי הפסוק אומר "תביא בית ה' אלוקיך", ומשמע שנדרש בית מקדש קיים. לפיכך אף אם עשה כן, אין בדבריו כלום.
בכך סיימנו את מסכת שקלים. הצטרפו אלינו בפתיחת מסכת יומא.